"עבורי פרשת אדוארדס זה סוג הדיווח ששווה פרס פוליצר, אבל ועדת הפוליצר בחרה להעניק אותו לאחרים". כך אמר בראיון בלעדי לגיליון החודש של "פירמה" בארי לוין, עורך הצהובון המוכר ביותר בארה"ב, ה"נשיונל אינקוויירר".
לוין הגיש את מועמדות העיתון לאחר עבודת התחקיר המעמיקה, שלא לומר האובססיבית, שערכו כתביו במשך שנים על ג'ון אדוארדס, מראשי המפלגה הדמוקרטית ומועמד פעמיים בפריימריס לנשיאות.
החשיפה כי אדוארדס הוא אב לילד מחוץ לנישואים כתוצאה מרומן ממושך, זכתה בתחילה להתעלמות המסורתית של מדיית המיין-סטרים האמריקנית, אך בשלב ההוכחות זכה באופן נדיר ה"אינקוויירר" לפולו-אפ מצד העיתונות הממסדית, ואדוארדס עצמו נאלץ לקבור את הקריירה הפוליטית שלו בשתי ידיו ולפרוש מהזירה.
סיפור אדוארדס הוא מקרה מכונן ביחסה של התקשורת האמריקנית לרכילות. לאחריו, למשל, לא יכולה העיתונות בארה"ב להתייחס בביטול האוטומטי, לפרסום האחרון ב"אינקוויירר" שמספר על בגידתו לכאורה של ברק אובמה ברעייתו מישל.
אך הדיכוטומיה בין "עיתונות צהובה" אמיתית לבין עיתונות רגילה, גם אם יש בה סממנים צהובים, צפויה להישמר. שלא כמו אצלנו.
הצהוב הציוני
בישראל, עיתונות צהובה הפכה לחלק אינטגרלי מהעיתונות הממסדית המכובדת. מה שהתחיל כנישה ב"העולם הזה", הפך במשך השנים לנחלתם של כמעט כל העיתונים הגדולים. מדורי הרכילות החתרניים ביותר, יצאו תחת ידיהם של בכירי המו"לים: "ליאורה" שלוחת הרסן אצל נמרודי ו"מעריב", "שליחות קטלנית", שתחת גיל ריבה הפך למדור בועט ומשתלח תחת מוזס, וכמובן "ציפורה" המיתולוגי, שפעל ב"העיר" וב"חדשות" תחת שוקן.
עם הזמן, פעילותם של מדורי רכילות ורכילאים במסגרת מערכות גדולות, הביאה לזליגה של התוכן לעמודי החדשות. כמעין וירוס איטי אך נחוש, הם התקדמו מהעמודי החדשות האחוריים, לכפולות אמצע שלמות, ועד להפניות גדולות בעמודים הראשיים.
העובדה שאנחנו מדינה-קטנה-מוקפת-אויבים, וכמעט כל מסקר מכיר כל מסוקר אישית, הפכה את עיתונות הרכילות בישראל לפודל - כזה שנובח לא מעט, אבל כמעט ולא נושך. צהובון כמו ה"אינקוויירר", לעומת זאת, לנצח יהיה פיטבול מרושע וצמא דם. "וויטני יוסטון שוב מכורה לקראק!", זועקת הכותרת שלו מול עיניי בדראגסטור הניו-יורקי (קניתי, ברור שקניתי). שלא לדבר על פרשות מתגלגלות, כמו אדוארדס ("לאשתו נותרו 6 חודשים לחיות! הוא הבטיח למאהבת את התכשיטים שלה!").
האם זה טוב או רע? נדמה שבסך הכל, הערבובייה העיתונאית הישראלית היא חכמה למדי. בעיקר מהבחינה הפרקטית. אין כמעט מקום בישראל למוצר עיתונאי שהוא נטו רכילותי, ללא גב מערכתי ומסחרי גדול יותר. יש עניין למכנה משותף רחב בצריכת עיתונים גדולים, כשבתמהיל הנגזר ממנו יש רכילות לצד פוליטיקה וצבא.
הכשרת השרץ
ובנוסף, יש כאן תעודת כשרות לעוסקים במקצוע הזה, שנחשב לבזוי ברוב הספרות התקשורתיות בעולם. בארי לוין, כנראה, לעולם לא יהיה עורך "הניו יורק טיימס". להבדיל ממנו, כשערכתי את ערוץ הרכילות "וואלה! סלבס" לפני שנים, מעברי לכס ראש מערכת החדשות באתר היה לא תמוה, אלא טבעי.
לכתבים שעסקו בתחום, תחתיי או במקומות אחרים, אמרתי באמונה מלאה כי רכילות היא בית ספר מהטובים ביותר לעיתונות רצינית. כתב רכילות רציני, כזה שעובד בקודים עיתונאיים אמיתיים - בודק מסמכים וחומרים, מצליב מקורות בלתי תלויים ורודף אחר האמת - הופך לתחקירן, שאינו מתפשר ואינו פוחד. מי שבשלב מוקדם בקריירה שלו מוכן לטבול את ידיו במיץ שבתחתית שקית הזבל, יוכל למצוא זהב עיתונאי בהמשך.
לעומת זאת, בארה"ב ימשיכו לדור בכפיפה אחת ידיעות לא מאומתות על הרגליהם הנרקוטיים של כוכבי על, לצד דיווחים על פרה בעלת שני ראשים, שנולדה מעכוזו של חוואי שנחטף על ידי חייזרים. נכון, העיתונות הצהובה הזו מבדרת וקיצונית, אבל היא פשוט לא יכולה להתקיים במדינה, שגודלה כעיר בינונית-גדולה אחת באמריקה הצפונית.