בואו נקדיש כמה מלים לבני יהודה, כי עוד מעט - כשתעלה השמפניה לראש - אולי נשכח מי באו למסיבת הסיום של הכדורגל הישראלי על תקן של ניצבים, ואז התברר שביקשו מהם לכתוב את התסריט. אני בטוח שלא מעט מאנשי השכונה קמו הבוקר ושאלו את עצמם "אלוהים אדירים, מה לעזאזל חשבנו לעצמנו?", אלא שאת הנעשה אין להשיב. כמה שאלי גוטמן העליב אותם השבוע... והם נפלו בפח כמו טירונים.
שלא אובן לא נכון: אני חושב שהמעשה הספורטיבי של בני יהודה היטיב עם המועדון הזה יותר מזכייה בגביע. מי היתה מחזיקת הגביע ב-1982? וב-1994? וב-2003? אם לא פגעתי במקרה בשנת הזכייה של הקבוצה האהודה עליכם, סביר להניח שאפילו אתם חובבי טריוויית ספורט, התשובה היא מכם והלאה. אבל על מחזור הסיום, ועל האליפות שמנעה בני יהודה ממכבי חיפה ידברו גם בעוד שלושים שנה.
גיא לוזון אולי סיים את הקדנציה שלו בשכונה בלי תואר, אבל הוא השאיר לה משהו חשוב בהרבה. לה, וגם לו: החברים האדומים בתקשורת הספורט לא יקשו עוד על המינוי הבעייתי שלו למאמן הנבחרת הצעירה.
אבל אפילו גיא לוזון לבדו לא היה סוחף את בני יהודה העייפה והרצוצה ממפעל הגביע למשחק הקרבה שכזה. המהלך של אלי גוטמן התברר כגאוני: אם עד לפני יום מישהו חשב שגוטמן השתגע, שההשתלחות שלו בבני יהודה תשיג בדיוק את ההיפך, נכונה לו הפתעה: בני יהודה נעלבו עד עמקי נשמתם, קראו לו "בכיין" והזכירו לו את חטאי העבר. אבל גוטמן, טקטיקן מדהים, ידע שעל הדשא בבלומפילד, לעיני 15,000 ירוקים הם יעלו לא עם הרצון לנקמה באשכנזי המתנשא הזה, אלא עם העלבון ורגשי הנחיתות שהחזיר להם באחת.
***
אין סיכוי שהמחשבה על "למה הארכתי לאלישע את החוזה?" רדפה את יעקב שחר עד ששכב לישון בשבת בערב, מאוכזב. הספקות ליוו את אלישע לוי מיומו הראשון במכבי חיפה, אבל ההעפלה לשלב הבתים של ליגת האלופות, הניחה אפילו את דעתו של שחר התובעני, אחד שאוהב לראות שיש תמורה בעד מה שהוא משקיע במכבי חיפה. הספק החל מנקר שוב כשחיפה סיימה את שלב הבתים עם אפס נקודות ואפס שערים. "אלישע בחור טוב" אמרו לו הנשמות הטובות שקיימות אפילו במועדון הכי מסודר בישראל "אבל הוא לא בנוי למעמדים שכאלו. הוא לא היה שחקן נבחרת, לא אימן בקבוצה גדולה". הספק הזה רדף את שחר וערער את מעמדו של אלישע לוי עד אחרי "משחק העונה" מול הפועל ת"א שבו חיפה הפסידה.
שחר, שראה איך האליפות בורחת לו, מיהר לתקן, החתים את לוי לעונה נוספת - וקטף בונוס בצורת שני ניצחונות רצופים, רק כדי לגלות שבהעדר מאמן דומיננטי, לובשת מכבי חיפה ברגע האמת את דמות כוכביה: לקטן, ארביטמן, דוידוביץ', רפאלוב - ובעצם, כמעט לכל חבריהם, יש שתי תכונות משותפות: אחת היא שרובם שחקני כדורגל נפלאים. השנייה היא שאין להם אופי.
וזה לא שלכוכבי הפועל ת"א כמו שכטר ו-ורמוט יש. אבל לאדומים היה לאורך כל העונה את גוטמן ואבוקסיס על הספסל.
***
למה, למרות העניין חסר התקדים שנוצר בכדורגל הישראלי בשבועות האחרונים, אני עדיין סקפטי? אולי בגלל שלמרות שמבחן התוצאה, השתלט על חיינו בספורט עניין "הדרך" שחשובה לא פחות: סיבוב שלישי מרתק ומותח לא יכסה על עונה של כדורגל נוראי עם כפליים קבוצות ממה שהליגה הזאת צריכה ויכולה לפרנס.
אבל אתם יודעים מה? במחשבה לאחור, עזבו אותי. כמה מכם חזו בניצחון המרשים של בני השרון על מכבי ת"א בכדורסל? מה שייך הכדורסל לעניין? שייך ועוד איך: הפיינל-פור הוא כמו הברקה של פלסטיקאי במקום שבו דרוש אונקולוג - כי ההיכל המלא והסיום הנוצץ לא יכסו על ענף גווע. גם בכדורגל ראוי שאיש לא ינוח על זרי הדפנה של הסיום המרתק שלו זכינו השנה. מרחוק זה נראה טוב, אבל ליגת כדורגל היא מוצר שצריך להתקיים גם בחודשים אוגוסט עד מארס, ולא רק באפריל ומאי.
אחרי שיסתיימו כל הסיכומים על ההישג האדום, הכישלון הירוק והצלחת השיטה, עוד יתברר שיש הרבה יותר מסימבוליות בעובדה שאת התסריט לפרק האחרון בעונת 2009/10 כתבה השכונה.