אין כמו פרשת סקורפיו כדי להמחיש את הרפיסות של הגופים המוסדיים. כבר כמה חודשים שבני שטיינמץ ואנשיו משחקים משחקים עקרים עם נציגות בעלי החוב של החברה. תשלום הקרן מתעכב עוד מינואר, וסקורפיו מבקשת דחייה אחרי דחייה, משהה, מעכבת, מבקשת זמן, אך דבר לא קורה.
בתוך הנציגות חילוקי דעות - כלל ביטוח ומנורה נוטים להתפשר, פסגות ומגדל אגרסיביים. הוויכוח מעקר את יכולת המוסדיים לפעול, דיבורים יש בשפע אבל שום צעד אופרטיבי לא ננקט.
החוב של סקורפיו לבנק הפועלים הוא 355 מיליון שקל, אבל בנקים לא נוטים לשחק משחקים ולהתמזמז עם הזמן. בשלב מסוים נשבר למנכ"ל הפועלים, ציון קינן. לשטיינמץ יש כסף, אחרי האקזיט בגינאה יש לו הרבה כסף, אז למה שלא ישלם?
בהפועלים יודעים היטב שסקורפיו חדלת פירעון למעשה, והסיכוי היחיד לקבל את הכסף הוא מכיסו של שטיינמץ, לכן הבנק לוחץ על שטיינמץ ושובר מולו את הכלים. כמו בהסדר החוב של אפריקה ישראל, בנק הפועלים לא מצהיר הצהרות או מתלבט בשאלות קיומיות, יש חוב - צריך לגבות אותו. הלווה לא עומד בקובננטס? נדרוש את הכסף בחזרה. ואם המוניטין של שטיינמץ נפגע, חבל מאוד. פשוט, לא?
ובאורח פלא, מיד אחרי שהפועלים החל ללחוץ, מתחילים להישמע מכיוון שטיינמץ קולות של פשרה. חצי שנה של משא ומתן עם מוסדיים לא גרמה לו להילחץ כמו שעשה מכתב אחד מבנק הפועלים.
סקורפיו היא רק דוגמה. הבעיה היא מבנית, השיטה של נציגות המוסדיים מתגלה שוב ושוב כלא אפקטיבית. לנציגות קשה לקבל החלטות, קשה לה להתקדם. את חבריה משסעים אינטרסים מנוגדים, כל אחד דוחף לכיוון שלו, לכל אחד אילוצים שונים, והתוצאה היא סחבת.
המוסדיים לא יודעים להתמודד ביעילות עם בעלי חוב ולא עם טקטיקות ההתחמקות שלהם, לא יודעים לחתוך במהירות ולקבל החלטות בזמן אמת.
מה הפתרון? מודל של קציני אשראי חיצוניים. נציגות המוסדיים לא צריכה לנהל את המו"מ בעצמה, היא צריכה להתפרק מסמכויותיה ולהאציל אותן על אדם חיצוני. למנות בעל תפקיד, רצוי בנקאי לשעבר עם יכולת ניהול מו"מ וידע באשראי, להצמיד לו עורך דין מנוסה, לתת לו קווים מנחים וגבולות גזרה ולשלוח אותו למלחמה. שינהל מו"מ ויבוא עם פתרון.
אם הפתרון לא ייראה, תמיד אפשר לדחות אותו. כי המשך המצב הקיים לא סביר. המכונית של הסדרי החוב תקועה בבוץ, רק שליש מההסדרים שנפתחו בשנה האחרונה הגיעו לסיום חובות. לא פלא. איך אפשר להתקדם כשליד ההגה יושבים ארבעה נהגים שרבים האחד עם משנהו?