געגועיי למודעות אבלמכירים את המנטרה השחוקה של מרואיינים בשנות ה-80, שהיו מספרים כי לפני הידיעות על מימוש הרוטציה/המצב ברצועת הביטחון/כריות הכתפיים של סינדי לאופר, הם "קודם כל בודקים בעיתון את מפלס הכנרת"?
בפרפראזה, שהיא אמת לאמיתה, אני מתוודה: העמוד שעליו אני מתעכב לזמן הממושך ביותר מדי בוקר ב"ידיעות אחרונות" הוא זה של מודעות האבל. המודעות, תופעה ישראלית ייחודית כמעט, מספרות באותו פונט כותרות (חיים שמן) ופונט טקסט (פרנק-ריהל) של העיתון, סיפורים קטנים, מעוטי מילים, שגורמים לי ריגוש מורבידי שאין לי עניין להתנצל עליו.
הניסוחים הקבועים בעיצוב הקודר הם עולם ומלואו. הרי כולם, בסתר, בוחנים את שמות החברים שקנו מודעה כדי לזהות מגזר עסקי-חברתי. מחפשים ידוענים; מחשבים את הסטטיסטיקה הגיאוגרפית של מנת המוות היומית; תוהים אם "שטיינברג ז"ל" קשור לאותה מתולתלת שלמדה איתם בתיכון; ובין לבין מחשבים לאחור את קיצם שלהם.
"אחרי מות" של אורי דרומי ב"הארץ" הוא מהמדורים האהובים עליי בעיתונות הישראלית. סיפורים קצרים של אנשים, שלא כיכבו בכותרות העיתונים, אך הספיקו למלא נפח ביוגרפי מעניין במהלך חייהם בארץ הזאת.
לכל איש יש שם, ולכל מת יש סיפור שיכול לאכלס 300 מילה, שיעניינו קהלים רחבים לא פחות משיחות הקירבה או ההצעה הפופוליסטית האחרונה של גלעד ארדן.
בארה"ב ובבריטניה מדורי ההספדים (Obituaries) ותיקים, פופולריים ומכניסים כסף לא מבוטל למערכות העיתונים. בארץ, אין כמעט עיתון שלא בחן את האפשרות להקים פעילות כזו בעצמו, אך כל התוכניות נגנזו.
דווקא עכשיו, כשהאינטרנט עוד לא גנב את המודל המסחרי הזה, זה הזמן להקים מוצר עיתונאי שהוא גם ראוי תוכנית וגם מניב כלכלית.
נכון, המוות האנושי לא יציל את הגסיסה של הפרינט - אבל לפחות נוכל לחטט בחייהם של זרים, שזה מה שהישראלים אולי הכי אוהבים לעשות.
