הפרשה שהסעירה את המדינה השבוע הפגינה שוב עד כמה תלויה ההכרעה השיפוטית באקראיות השמתו של תיק מסוים אצל שופט זה ולא אחר, לאחר שבית המשפט בירושלים דחה בקשה של אב גאה לבצע בדיקת אבהות לתאומים שנולדו לו מאם פונדקאית בהודו.
"יש שופטים בירושלים" אמר מנחם בגין ז"ל, "אך מי מהם יהיה השופט שלי?" התשובה לשאלה זאת יכולה להכריע גורלות, לחצוץ בין אשם לזכאי, בין 10 שנות מאסר לשנתיים מאסר ובין כניסה לשערי הארץ המובטחת לבין חיים בבית יתומים בהודו.
בדיקת האבהות היא חלק מנוהל הנדרש כדי לאפשר את הבאתם של התאומים לארץ, ועל פניו מדובר בבקשה פרוצדורלית אשר בתי המשפט בארץ נענו לה בעבר ללא הערמת קשיים.
הפעם בית המשפט בירושלים דחה את הבקשה מנימוק טכני של היעדר סמכות בינלאומית, אך בגוף פסק הדין הבהיר השופט כי מאחורי מסך הפרוצדורה מסתתר נימוק מהותי הרבה יותר. בית המשפט הביע את מורת-רוחו מכל ההליך של הבאת ילדים באמצעות פונדקאות בחו"ל כאמצעי לעקוף את ההגבלות שהטיל המחוקק על פונדקאות בארץ, אליה יכולים לפנות רק זוגות נשואים של גבר ואישה - ולא יחידים או זוגות חד-מיניים.
תפיסתה של משפחה חד-מינית כמשפחה לגיטימית קשורה במידה רבה בהשקפה דתית וחברתית, והשופט אינו מחשב כי אם בשר ודם, בעל השקפת עולם שעוצבה על-פי הרקע, המשפחה והסביבה בה גדל. מאחר שבמבנה החקיקתי של מדינת ישראל קשה מאד להעביר חוקים המסדירים נושאים טעונים כמו משפחות חד-מיניות, הרי שהשופטים השונים צריכים לסלול בעצמם את הדרך, והתוצאה היא תוהו ובוהו משפטי.
כך, למשל, זוגות חד-מיניים שמעוניינים לאשר בבית המשפט לענייני משפחה הסכם ממון שערכו בינהם, צריכים לקוות ש"יגרילו" את השופט הנכון. חלק מהשופטים מקבלים את הזוגות החד-מיניים ומאשרים עבורם את ההסכמים, וחלקם דוחים זוגות חד-מיניים על הסף בטענה כי אינם נחשבים כמשפחה.
גם בתחום האימוץ חוגג הבלגן: עשרות זוגות חד-מיניים קיבלו בשנים האחרונות רשות לאמץ זה את ילדיו של זה, לאור התקדים שקבע בית המשפט העליון בפרשת ירוס-חקק, אך בשנה שעברה שוב הופתעו זוג לסביות לקבל מבית המשפט בירושלים דחייה לבקשתן הסטנדרטית לאימוץ, בטיעון כי שאלת מעמדם של בני אותו המין החיים חיים משותפים מצויה במחלוקת לאומית וחברתית, ועל כן ייתכן כי טובת הילדים תיפגע אם יאומצו על-ידי בת-הזוג הלסבית (כן, זה אותו בית משפט - אך לא, זה לא אותו שופט).
המצב שבו הכרעות גורליות על חיי אדם מוכרעות בהטלת מטבע של שיבוץ שופט הוא בלתי נסבל וגורם לאובדן אמון עצום במערכת המשפט. כאשר מדובר בהכרעות הנוגעות לילדים, השופטים חייבים להתעלות מעל להשקפת עולמם הפרטית ולשקול באופן אובייקטיבי את טובתו של הילד.
כך במקרה של תאומי הפונדקאות, רשאי השופט להחזיק בדעה שמוטב כי משפחה חד-מינית לא תיצור ילדים, אך שיקול זה אינו רלוונטי, באשר התאומים כבר קיימים ונולדו. באותה מידה ייתכן כי מוטב לילד שלא להיווצר מגניבת זרע לאב שאינו מעוניין בו, אך לאחר שהילד כבר נולד לשיקול זה כבר אין משמעות.
לתאומים אין אמא, שהרי האם הפונדקאית והאם הביולוגית תורמת הביצית בוודאי לא יגדלו אותם. לכן קשה להאמין שגם מי שמתנגד למשפחה חד-מינית יסבור כי מוטב לתאומים לגדול בבית יתומים בהודו מאשר עם אביהם הביולוגי בישראל.
הפעם בנושא ביצוע הבדיקה נכפף בית המשפט בירושלים להחלטת ערכאת הערעור שקיבלה את טענותיו של האב, אך מאחר שכאמור בית המשפט לענייני משפחה בנוי במתכונת של שופט אחד למשפחה אחת - עניינם של האב והתאומים יחזור להמשך הטיפול לאותו השופט, ויהיה מעניין להמשיך לעקוב אחר המשך סאגת עלייתם לארץ הקודש.