קהילת התיאטרון המקומית עדיין רוגשת מאז טקס פרסי התיאטרון האחרון, שהיה גם מבחן תוצאה ראשון לתקנון החדש שקבעה ועדת הפרס. לא עוד אקדמיה בת 120 חברים (רובם מפיקים פרטיים, עיתונאים, אישי ציבור ונציגים נבחרים של ועדי עובדים) אלא ועדת מומחים בת שמונה חברים שכולם עוסקים ישירות בתיאטרון לפרנסתם.
כתוצאה, הפכו מאבקי האגו בין מנהלי התיאטראות הרפרטואריים, שבמשך שנים ראו בטקס פרסי התיאטרון בעיקר קרדום לשיווק יח"צני יעיל יותר של הצגות מבית היוצר שלהם לאחר שזכו בכמה קטגוריות מובילות, לכמעט לא רלבנטיים.
כי אם בשנים עברו נדמה היה שהובטחו מראש זכיות גורפות לשלאגרים מבתי היוצר של שלושת התיאטראות הגדולים (הבימה, בית לסין ובעיקר הקאמרי) ברוב הקטגוריות המשמעותיות, הגיע התקנון החדש ושמט את הקרקע מתחת לרגליהם.
השנה נאלצו נעם סמל, ציפי פינס, בני צרפתי ואודליה פרידמן לצפות בעיניים כלות ברוב הפסלונים הנודדים לתיאטרון באר שבע והחאן הירושלמי במה שכבר כונה "ניצחון הפריפריה". איך זה קרה? אולי בגלל שבידי ועדת מומחים מצומצמת התאפשר סופסוף המהלך המתבקש ביותר: לתת פרסים לאלו שאכן הגיע להם, ולא לאלו שיותר אנשים צפו בהם.
אז נכון, אין ספק שהצגות כמו "הרוזן ממונטה קריסטו" ו"פיאף" של תיאטרון באר שבע, או "הנסיכה האמריקאית" ו"תעלולי סקפן" של תיאטרון החאן, הועלו מול מספר צופים מצומצם בהרבה מ"הבנאליות של האהבה" בבית לסין או "משפחה חמה" בקאמרי. עדיין, יש משהו מעורר הערכה בהחלטות האמיצות לתגמל שחקנים מעולים כמו אריה צ'רנר מהחאן (פרס השחקן הראשי) ויונית טובי מבאר שבע (פרס שחקנית השנה), על פני כוכבים מוכרים יותר לקהל הרחב כמו לאורה ריבלין, ענת וקסמן, יוסי גרבר או ששון גבאי.
זה, כמובן, בלי לגרוע מאיכות התפקידים המעולים שהאחרונים גילמו בשנה החולפת. וכן, היה מעורר תדהמה לצפות בזמן אמת בנציגי תיאטרון החאן ותיאטרון באר שבע עולים שוב ושוב לבמה בעוד נציגי הבימה, הקאמרי ובית לסין חורקים שיניים בחשכת האולם.
מצד שני, אם בטקס פרסי האוסקר האחרון הביס סרט מלחמה דל תקציב שמיעוט מזערי של צופים חזה בו בבתי הקולנוע ("מטען הכאב") את הסרט המצליח בכל הזמנים ("אווטאר"), אולי אנחנו פשוט מיישרים קו עם מגמה עולמית שהיא לא בהכרח גרועה כל-כך?
ואגב לתת למי שמגיע, הנה חומר למחשבה רגע לפני שמנהלי התיאטראות הגדולים פותחים במאבק לשינוי מחדש של השיטה. בפועל, היה לטקס פרסי התיאטרון האחרון זוכה גדול אמיתי אחד ושמו נתן דטנר. המנכ"ל והמנהל האמנותי היוצא של תיאטרון באר שבע.
לא מעט חילוקי דעות ליוו את חמש שנות כהונתו. טענו שטעמו האמנותי מסחרי מדי, שההצגות שעלו בתקופתו לא עוררו הד אמנותי ראוי ולא פרצו לתודעת הקהל מחוץ לאזור הדרום. אחרי שלוהק לתפקיד טוביה במחזמר "כנר על הגג", בתיאטרון הקאמרי, טענו שהוא מזניח את חובותיו המקצועיות לדרום לטובת הקריירה הפרטית כשחקן וממשיך לקבל משכורת שמנה בלי שיגור אפילו בפועל בבאר שבע.
בקיצור, נתן דטנר אכל מרורים בעיקר בשנה האחרונה לכהונתו, ונדמה היה שרוב מקטרגיו שכחו שלטוב או לרע מדובר באיש שקיבל לידיו בשעתו מחרשה קשורה לסוס מת, והעביר לממשיך דרכו שמוליק יפרח שדה ראוי לזרוע בו ולקצור פירות. לכן, הזכיות המרשימות ל"פיאף" ו"הרוזן ממונטה קריסטו", שתי הפקות תיאטרון באר שבע שנתן דטנר היה הפטרון מאחוריהן, היו סוג של ברכת פרידה ראויה. אחרי הכול, מוטב מעט ומאוחר מכלום.