קשה לי עם הביקורת הזאת, בעיקר מפני ששני המבוקרים, גיא זהר ומוטי קירשנבאום, נמנים עם אנשי התקשורת החביבים עליי, כאלה שמסוגלים לספק לצופיהם נקודת מבט אינטליגנטית כמעט על כל נושא שבעולם. למה כמעט? מפני שאמש (שבת) הוכח כי השניים לא ממש מסוגלים להחזיק משדר בנושאי כדורגל.
הרצון של ערוץ 10 לבנות סביב גמר ליגת האלופות רצועת שידור שלמה, מובן בהחלט - במיוחד כשעל הקווים בערוץ המתחרה מתחמם לו פרק הסיום של "חטופים" הפופולרית. אבל אבוי, הפרה-גיים של ערוץ 10 גרם אפילו לחובב כדורגל כמוני לשלטט לערוצים אחרים עד לשריקת הפתיחה של המשחק.
כמעט הכל היה תמוה בשידור הזה, בעיקר ה"ראנינג גאג" על העובדה שהשניים לא מצליחים להשיג כרטיסים לגמר. מדובר בהבל מוחלט: לגמר הזה היו כרטיסים שנמכרו על-ידי הספסרים קרוב מאוד לערכם הנקוב.
קירשנבאום הוא ההוכחה לכך שגם אדם נבון ורהוט מסוגל להישמע כטיפש גמור כשהוא מדבר על תחום שאליו אולי יש לו אהבה, אבל אין לו ממש מושג.
קשה להאשים את קירשנבאום שהתגייס כדי לקדם את השידור של הערוץ שלו. רוב דבריו בתוכנית הקדם היו קובלנות על רמת הכדורגל שמצפה לנו כשמאמן כמו ז'וזה מוריניו על הקווים - מין בילד-אפ מוזר שמבריח את הצופים.
גם ההמשך של יורם ארבל ואייל ברקוביץ' היה עגום. חלק מהקסם של ברקוביץ' הוא בהתנשאות שלו על הכדורגל הישראלי, אבל כשהוא משתמש באותו שיגעון גדלות כדי לתת ציונים לכוכבים ולמאמנים אירופים - זה בעיקר פרובינציאלי. וארבל, מה נאמר עליו? שהיינו מעדיפים לזכור אותו משנים טובות יותר.
אבל לא רק לערוץ 10 יש לי טענות, אלא גם לערוץ הספורט. אני מבין ומכבד את הצורך של הערוץ הנישתי הזה להתפרנס, בין היתר מספסרות בזכויות שידור, אבל להבא בבקשה, אנא התנו את המכירה בכך שאולפן ליגת האלופות שלכם נכלל בו בעסקת חבילה. לא ייתכן להפקיר את הצופים משבע בערב ועד אחרי חצות בידי הפרטאץ' הזה.
ישחקו הנערים לפנינו
רצועת הצהריים של ערוץ הילדים, א'-ה' מ-15:00
אני בטוח שהילדים שלי היו מעדיפים שאמשיך להתעסק בענייניי, אבל לפעמים אני מצטרף אליהם לצפייה א-סלקטיבית בעליל בתכנים השונים של ערוץ הילדים בשעות הצהריים. האמת, לא רע.
את הרצועה היומית פותחות עדי הימלבלוי ודון לוי גבאי, הלוא הן "המלאכיות של צ'ובה". מיד אחר-כך, בין שידור של תוכנית אחת לאחרת, נפתח "המקום האמיתי". גם כאן הרמה סבירה בהחלט. לצד מנחים חדשים יחסית בערוץ, כמו יוסף סוויד (כמפעיל בובה), מושיק גלאמין, רז שפירא וישראל פיטרמן, אפשר למצוא מנחים ותיקים כקובי מחט או טל מוסרי, וכשכל זה מגיע עם חיזוק של אודי ואביעד - השמחה רבה.
מחר (ב'), למשל, יתקיים באולפן אירוע מיוחד כששמעון גרשון, כדורגלן וסופר ילדים (!), יבוא לאולפן להציג את ספרו החדש.
שבתי לי ממלכת הילדים ברגשות מעורבים. מצד אחד - הערוץ שבגינו הומצא המושג "דוגמגישה", ושהיה בשנותיו הראשונות סדין אדום מול כל מנגחי תרבות הרייטינג, שומר על רמה סבירה בהחלט - ובוודאי לא גורם נזק לנפשותיהם הרכות של ילדינו.
מצד שני - חסרות לי הפקות המקור היפות של פעם, כמו ההומאז'ים לכבש השישה-עשר, ללאה גולדברג, או פרויקטים שידעו לעשות כבוד גם לתרבות הילדים "של פעם".
אני מבין שחלק מזה כרוך באילוצי תקציב, אבל אם לא נשקיע בילדים - איפה כן נשקיע?