הפיינל-פור בפתח ואני משום מה לא במתח. אולי זו הקנאה שאני לא שם, במקום להיות עם הקבוצה שלי בהכנות לאירוע אני מוצא את עצמי באחד הרגעים היותר קשים שלי כשחקן אחרי שקבוצתי האהובה נהריה ירדה ללאומית.
השיחות עם חבר'ה שבכל זאת ישחקו ביום שלישי בנוקיה החזירו אותי לשנים שכן הייתי חלק מהאירוע. זה נראה לכם מהצד אולי כעוד איזה מסטיק לעונה הארוכה, ואם אתה לא במכבי אז במילא אין לך סיכוי לקחת אליפות. אבל זה לא ככה: הפיינל-פור מצליח לשטות גם בנו השחקנים שזה אפשרי ואמיתי. גם החלומות "מתיישרים" עם האירוע. הנה אני, ברק, מניף את צלחת האליפות; הנה אני עולה ליציע אל המשפחה והחברים; הנה אני מסדר לי בונוס שמנמן שדאגתי לסגור לעצמי בחוזה על זכייה באליפות.
כל אחד מונע ממקום אחר לגמרי בפיינל-פור. אצל השחקנים הזרים למשל זה פחות רגש ויותר עניין של כסף. Oh, I need this bonus זה פחות או יותר המשפט היחיד שהייתי שומע כל השבוע שלפני הפיינל-פור. מבחינתם, תן להם את הבונוס של הפיינל-פור והם עכשיו עולים על המטוס מבלי לשחק אפילו. לי באופן אישי מעולם לא עמד לנגד עיניי הבונוס הכספי. זו תמיד הפנטזיה על ניצחון בגמר מול נוקיה מלא, ואני קפטן מניף את הצלחת.
***
אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל יש לי תחושה שהולך להיות פיינל-פור מפתיע. זאת אומרת שיש מצב שמכבי לא לוקחת. משהו מרגיש לי אחר השנה, בשונה משנים שעברו אז לא היה ספק מי תזכה (למעט התאונה עם חולון). הפעם זו לא מכבי המאיימת, זה כבר לא הקונצנזוס שהיה סביב הקבוצה, גם לא בקרב האוהדים המסורים ביותר. גם להם אין כבר עם מי להזדהות. משהו נשבר שם מהיסוד. אני רואה אותם, את שחקני מכבי במשחקים, את הפרצופים של הישראלים והזרים והמאמנים. תאמינו לי, זו לא מכבי.
כשחקן אני נזכר בתקופת מכבי הגדולה עם ישראלים דומיננטיים, מחוברים לרוח המכבית, לישראליות שהקבוצה ייצגה. היו שם הנפלד, שלף, בורשטיין, הלפרין, גרין וכמובן דרק שארפ. אבל היו שם גם זרים שהיו קצת ישראלים. פארקר? קיבוצניק. שאראס? נולד בצפון תל אביב. וויצ'יץ'? ילד טוב ירושלים. היה בהם משהו אחר, משהו שגם כשחקן שחטף מהם בראש לא פעם ולא פעמיים, לא הייתי יכול שלא להעריך בהם או אפילו חלילה לאהוב אותם. או כמו שאמר מאמן סן אנטוניו על סטיב נאש לאחר שפיניקס טיאטאה אותם 0-4 העונה בפלייאוף, "אני הכי שונא אותו עכשיו, אבל לא יכול שלא להעריך ולהעריץ אותו. קלאסה, קלאסה קלאסה". כך הרגשנו כלפיהם.
והיום? יסלחו לי שחקני מכבי הנוכחים, זה לא זה. אתם רוצים לדעת מה אנחנו השחקנים בליגה מרגישים באמת כשאנחנו רואים אותם? אז ככה, רוב שחקני הליגה מתים שהם יפסידו. הרוב המוחלט שלנו החזיק אצבעות לבני השרון בסדרה ביניהם.
פעם, בסתר ליבנו, חלקנו הגדול היינו אוהדי מכבי (ואני מדבר על חבר'ה ששיחקו אפילו בהפועל ירושלים), גם אם לא התגאינו בזה, למעט האדומים האמיתיים. היום? אדישות, לא ממש מעניין.
***
השנה אני מרשה לעצמי גם לקחת צד, ואני הולך על אנשי ההתיישבות העובדת. אני גלבוע/גליל העונה. רוצה שינצחו. רוצה לראות אותם מפילים את מכבי. אולי זו הקרבה הגיאוגרפית, אולי כי גם הם מייצגים את ההתיישבות העובדת כמוני, אבל יותר מהכל זה בגלל הכדורסל שלהם, בגלל החיבור בין השחקנים לקהל, ויותר מכך בין השחקנים לבין עצמם. בגלל שזאת קבוצה שמחה שרוצה לקחת אליפות ולא חייבת לקחת אותה, ושאם היא באמת תזכה היא באמת תשמח ולא רק תחוש הקלה גדולה מכך שזכו בפעם החמישים ברציפות. בגלל המאמנים הנהדרים שלהם, חפים מכל פוזה, צנועים שנוסעים כל יום לגלבוע כדי "ללמד" כדורסל ולא רק "לאמן" כדורסל. ואולי בגלל האוהדים שלהם שבונים מסורת מההתחלה, שרים שירים על קיבוצניקים שמתגייסים ליחידות המובחרות, ופחות עסוקים בלקלל את היריב.
ושאם הם ייזכו הם יילכו ל"סחנה" ויעשו פויקה כל הלילה, במקום למלא את כל הברים בתל אביב; ואולי בעצם בגלל שיש להם את דוגי (יבזורי) ממשמר העמק, ואת אבישי מכפר בלום, ואת גוני מגבת, ואלישי ומקל, ורנדל שבכלל נראה כמו ילד מקיבוץ דתי בעמק.
והיום אני מקנא בהם. בכל הקבוצות. באימונים בנוקיה לפני המשחקים, בבאז התקשורתי, במסיבות העיתונאים, בקוקטיילים של קופל, להיות שלושה ימים במלון בתל אביב, רחוב הירקון על הים, יום לפני המשחק הראשון, לטייל על החוף לנקות את הראש להוריד את הדופק ולפנטז, לפנטז על הצלחת.
ואם הם לוקחים, אני הולך להכין להם את הפויקה.
לרשימות הקודמות של ברק פלג