בשנה שבה החלה אסתר חיות ללמוד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב פרצה מלחמת יום הכיפורים. רבים מבני המחזור שלה לא הופיעו לפתיחת הלימודים - בעיקר הבנים, שגויסו למילואים. חלקם נפלו בקרבות, אחרים נפצעו. על הסטודנטים שהתייצבו בכל זאת בפקולטה, מתוך המחזור שזכה לכינוי "מחזור המגויסים", הוטלה משימה: כל סטודנט או סטודנטית התבקשה לאמץ מילואימניק או חייל פצוע, ולדאוג להשלים עבורו את כל החומר הנלמד שהחסיר. גם חיות אימצה חייל אחד. האימוץ נמשך כבר יותר מ-30 שנה: החייל הפך לבעלה, עו"ד דוד חיות.
את הסיפור הזה סיפרה חיות, כיום שופטת בית המשפט העליון, שלשום (א') בכנס היסוד של ארגון בוגרי הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב. מבין 11,500 בוגרי הפקולטה לדורותיהם, שלמדו ב-40 מחזורים שנתיים, התקבצו ובאו לכנס כ-1,000.
חיות לא היתה שופטת העליון היחידה מביניהם: גם השופטים חנן מלצר, עוזי פוגלמן ויורם דנציגר, בוגרי הפקולטה, התייצבו לאירוע. דנציגר סיפר על השינויים שעברו חיי היומיום שלו מאז מינויו לעליון ב-2007: ממי שהיה כל חייו המקצועיים עצמאי הוא הפך לשכיר, ועוד עובד מדינה; וחשוב יותר - ממי שהיה רגיל לאכול צהריים בבית או במסעדות תל-אביביות, הוא מוצא את עצמו מחמם לעצמו כל יום את ארוחת הצהריים שהביא מהבית במיקרוגל בלשכתו, בכלים חד-פעמיים.
הרוח העסקית
לא בכדי מצאו עצמם שופטי העליון מחובקים כל-כך על-ידי הממסד האקדמי התל-אביבי. אם יש רוח מסוימת ששרתה שלשום על מאות הנוכחים באירוע, הרי זו הרוח העסקית, התאגידית, הבלתי ממסדית, המבדילה את הזירה המשפטית התל-אביבית מזו הירושלמית.
בעוד שבוגרי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית מתברגים מן הסתם באחוזים גבוהים יותר בשירות הציבורי, הרי שהקו המאחד הבולט ביותר בין הנוכחים באירוע התל-אביבי שלשום היה ריכוזם העצום של מובילי דירוגי המשרדים הגדולים והמובילים.
הפקולטה התל-אביבית, יותר משהיא מוציאה חברי כנסת ושרים (אף שיש גם כאלה, כמו השרים גדעון סער ויצחק הרצוג) או יועצים משפטיים לממשלה (אף שפרופ' דפנה ברק-ארז היתה מועמדת לתפקיד) - היא מנפקת שותפים בכירים בפירמות עריכת הדין.
הרבה טפיחות עצמיות על השכם הקולקטיבית היו באירוע המסוגנן. ככל שפרסטיז'ה אקדמית ניתנת למדידה, התל-אביבים טוענים כי הם משאירים את כל עמיתיהם מאחור, בין אם בשיעור הסטודנטים העוברים את בחינות הלשכה, ובין אם במספר הפרסומים של מרצי הפקולטה בכתבי העת הנחשבים בעולם (כלומר - באמריקה).
גם הרציונל הבסיסי לקיומו של הערב כולו היה על טהרת הייבוא מאמריקה: כפי שהגדיר זאת דקאן הפקולטה, פרופ' חנוך דגן, מטרתו של הערב כולו היתה ליצור תחושת שותפות בין הפקולטה לבין בוגריה, בדומה לארגוני ה-Alumni הפועלים באוניברסיטאות המובילות בארה"ב.
ברור אפוא מדוע היה חשוב לקברניטי הפקולטה, שעמלו על הפקת האירוע במשך למעלה משנה, להעביר מסר רחב יותר מאשר אמריקה ועסקים. השליחות החברתית, המתבטאת בתוכניות מגוונות בפקולטה, ממתן ייעוץ משפטי על-ידי סטודנטים לאוכלוסיות חלשות ועד קליניקות משפטיות בתחום איכות הסביבה, זכתה לדגש משלה בסרטי ההסברה החגיגיים.
"ארגון הבוגרים יסייע למצוינות אקדמית ולמעורבות חברתית", היתה לשון ההודעה שהופצה בתום הכנס, אחרי הקייטרינג, הקפה והעוגות.
גאווה יחידה
בכל זאת, קשה לבוא בטענות כלפי מוסד המהווה אי של מצוינות בתוך ים של בינוניות. לא בכדי היו מרבית הבוגרים שהתייצבו לכנס בני המחזורים הוותיקים יותר, שהספיקו להתבסס בינתיים בחייהם המקצועיים ולפתח תחושת נוסטלגיה וגעגוע ל"בניין הלבנים האדומות", כפי שהקפידה לכנותו מנחת הערב, ד"ר אילנה דיין, בעצמה בוגרת הפקולטה המלמדת בה כמרצה מן החוץ עד היום: לפחות ב-2.5 העשורים הראשונים לקיומה של הפקולטה, היו לה בסך-הכל שתי מתחרות - הפקולטות למשפטים בירושלים ובבר-אילן. אחר-כך הוקמה גם הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה והמכללות למשפטים, שפיזרו את פרחי המשפט על פני הארץ כולה.
גאוות היחידה שאיפיינה את לומדי המשפטים בשנים ההן היתה אפוא גם גאוות המעטים שהתקבלו ללימודים. ספק אם בכנס מחזורים שיתקיים בעוד 20 שנה, יהיו עדיין רבים כל כך מבין בעלי העמדות הבכירות בעולם המשפט, בוגריו של אותו מוסד אקדמי בודד.
אין מי שמגלם בדמותו את הדימוי הזה - אי של מצוינות בתוך ים של בינוניות - טוב יותר מהדקאן, פרופ' חנוך דגן.
בתקופה שלמדתי לתואר ראשון בפקולטה, לימד דגן דיני קניין את תלמידי שנה ג'. באחד השיעורים, בעודו עונד מיקרופון קטן על דש בגדו, נקרא דגן לצאת במהלך אחת ההרצאות מן הכיתה. הסטודנטים יכלו לשמוע, באמצעות המיקרופון שהיה עדיין מחובר למערכת השמע באולם, סדרת לחשושים עמומה במסדרון, שלאחריה שב דגן אל החדר, כשהוא סמוק כולו ואינו מסוגל להסתיר את התרגשותו. "ספר מה קרה", ביקש ממנו אחד הסטודנטים, ודגן הנרגש שיתף את תלמידיו בבשורה, לקול מחיאות כפיהם - הרגע הודיעו לו כי זכה בקידום למשרת פרופסור.