האם המצב שלנו במדד התחרותיות העולמי השתפר או הידרדר? ובכלל מה מצבנו בנושא התחרותיות הכלכלית מול העולם? תלוי את מי שואלים. נתונים שפרסם איגוד לשכות המסחר, המתבססים על מחקר של מכון המחקר השוויצרי IMD, מלמדים כי ישראל טיפסה שבעה שלבים בסולם לעומת 2009, והיא מופיעה במקום ה־17 מתוך 58 המדינות בעלות הכלכלות המפותחות.
אם שואלים את התאחדות התעשיינים, אז ישראל דווקא נפלה מהמקום ה-23 למקום ה-27 מתוך 133 מדינות שנסקרות ע"י הפורום הכלכלי העולמי.
אין פלא ששני יריבים מרים כמו אוריאל לין (איגוד לשכות המסחר) ושרגא ברוש (התאחדות התעשיינים) בוחרים להסתמך על מקורות אחרים בסוגיית התחרותיות של ישראל. הרי אם אפשר להתווכח אז למה לא.
אבל, מכיוון שברוש מייצג את הארגונים הכלכליים במסגרת השולחן העגול והנתונים שלו הם אלה שעולים בדיוני התקציב מול האוצר, והם גם לא זכו לביטוי תקשורתי עד כה - נדבק לצורך הדיון בהם. נציין, כי נתוניו מסתמכים על הפורום הכלכלי העולמי, הבנק העולמי ובנק ישראל.
ובחזרה למספרים. ב-2006 ישראל היתה בשיא שלה במדד התחרותיות של הפורום הכלכלי העולמי, במקום ה-15. כעת היא נמצאת מתחת לאיסלנד שספגה מכה קשה בכלכלה שלה ומתחת למלזיה. וזה צריך למשוך את הגבות שלנו מעלה. אנחנו לא מתפלאים על כך ששוויץ במקום הראשון במדד, שארה"ב מתחתיה ושסינגפור הבאה בתור. אבל איסלנד ומלזיה לפנינו?
נזכיר, שבביצה המקומית שלנו, טרם פרוץ סוגיית המשט, הוויכוח שהסעיר את עולם התעשייה הוא היוזמה של ח"כ עמיר פרץ, להעלות את שכר המינימום מ-3,850 שקל ל-4,600 שקל. רוב התעשיינים מתחלחלים מהרעיון. למרות שברור שלו פרנסתם היתה מסתכמת ב-3,850 שקל, אז היתה להם סיבה טובה להתחלחל. המאמר הזה לא נועד ללמד סנגוריה על התעשיינים בהקשר הזה. ממש לא.
אבל יש נקודה שכן צריך לקחת בחשבון כשבאים לדון את התעשיינים על הצעקה שהם מקימים בנושא, והיא שישראל היא מקום קשה מאוד לנהל בו עסקים, כפי שמשתקף מהנתונים הללו. בדו"ח ישנם פרמטרים שונים, כולם לא מחמיאים לנו. ישראל צנחה למשל מהמקום ה-9 במדד זמינות המדענים והמהנדסים למקום ה-16. והרי אם יש לנו משאב מובהק במדינה הוא המוח הישראלי. אז מסתבר שהמוח הישראלי לא זמין. נא נסו במועד מאוחר יותר. למה? כי בארה"ב יותר כדאי.
במדד תחכום תהליכי הייצור נפלנו מהמקום ה-19 הבלתי מחמיא למקום ה-22 הרע ממנו, ועכשיו תחזיקו חזק - במדד נטל הרגולציה הממשלתית התרסקה ישראל מהמקום ה-36 לשפל ה-76.
תמונת מצב מורכבת
כל זה מיתרגם למקום ה-29 במדד הנוחות בעשיית עסקים. מדד זה המפורסם מדי שנה ע"י הבנק העולמי, מדרג את קלות עשיית העסקים וידידותיות הסביבה הרגולטורית בקרב 183 מדינות. במדד הסביבה העסקית ישראל ממוקמת כעת במקום ה-27, נסיגה מהמקום ה-19. המדד בודק את זמינות ההון האנושי ואיכות ההון הפיזי והיבטים נוספים של סביבה עסקית (רמות מיסוי ועלות עשיית עסקים). עלות עשיית עסקים נוגעת כמובן גם לשכר עובדים. ושוב נדגיש - אנחנו תומכים בכך שאנשים ירוויחו את לחמם בכבוד. אבל התמונה הכללית לאנשי עסקים פה במדינה מאוד לא פשוטה.
שרגא ברוש מביא איתו לדיוני התקציב בשולחן העגול את התמונה הזאת, ויעד להגיע ל-35 אלף דולר תוצר לנפש במונחי כוח קנייה, בדומה למונחי התוצר לנפש במדינות ה-OECD. כרגע התוצר לנפש בישראל הוא 29 אלף דולר. כוח קנייה נובע מהשקעות במשק, משגשוג של מפעלים שמספקים פרנסה לעובדים, מהשקעות במו"פ שמביא פרנסה עתידית, מהרבה סוגים של השקעות. גם היוזמה של פרץ תביא לכאורה להגדלת כוח הקנייה, למרות שעם 4,600 שקל בחודש אי אפשר לאכול הרבה יותר מלחם. אבל אולי אפשר לסגור את החודש.
בקיצור, כולם רוצים אותו דבר. חיים של שגשוג ורווחה כלכלית. השאלה איך נכון להגיע לשם, ולא בטוח שהיוזמה של פרץ והיעדים של ברוש מתנגשים.