מיקי קם יודעת לעשות שפגאט. כזה שמותח את רגליה הארוכות מצד לצד, במאוזן ובגמישות מפתיעה. בהופעת היחיד שלה "רגל פה רגל שם" היא גם מדגימה את העניין על הבמה, כדי שאף אחד לא יטעה לחשוב שהפוסטרים בכיכובה עברו איזו מניפולציה ממוחשבת. את הופעת היחיד הראשונה שלה העלתה קם בשנת 1995, ומאז, הספיקה להעביר מאות ערבי שישי על הבמה, לבד - אישה אחת עם שיער מקלות בהיר ופוני שובב מול קהל גדול שמחכה שיבדרו אותו.
נשמע מפחיד.
"היום שום דבר כבר לא מפחיד אותי במקצוע. זה בעיקר מרגש, מה גם שיש פונקציה של שעות טיסה. יש יחסי גומלין ואמון בין הקהל לאמן. הם מאמינים שהם הולכים לבלות, אז אין ספק שאני אספק את הסחורה".
את דרכה החלה קם בלהקת הנח"ל; אביה ראה בעיתון מודעה לבחינות וסימן בעיגול - "מילדות ידעתי שהמקצוע בחר בי, ואבי עודד אותי לממש את הפוטנציאל". לתודעה היא פרצה כשהנחתה את חגיגות הזמר העברי ב-1976, כשהייתה בת 21. מאז השתתפה בקלאסיקות כמו "גבעת חלפון אינה עונה" ו"רחוב סומסום". במקביל ולאורך כל הקריירה הופיעה על במות התיאטרון. היא קודם כול שחקנית, אך מעידה כי מסתתרת בה גם זמרת שמחכה שנים לפרוץ: "אני זמרת שלמרבה הצער לא הוציאה עדיין תקליט. אבל אני קוראת תיגר על הסדר העולמי; לי יש הסדר שלי, ובשבוע הבא אני נכנסת להקלטות לדיסק. זאת תהיה אסופה של שירים שאספתי בשנים האחרונות, והם מרגשים אותי. בטח אחרי שהדיסק יצא יגידו, 'עכשיו?', אני תוהה אם למצוא כבר עכשיו תשובות מתוחכמות או פשוט לא לענות".
יכול להיות שמשום שזה תמיד היה השטח של יהודה עדר, בעלך, השארת אותו פנוי?
"יכול להיות, אי-אפשר לדעת. תמיד היה לי יהודה עדר בבית, אבל הוא לא פגש אותי כזמרת; עכשיו הוא פוגש. הוא יהיה המנהל האמנותי והמפיק המוזיקלי של הדיסק".
אתם מנהלים זוגיות יציבה ארוכת שנים, הקמתם בית של שני אמנים בישראל. מה המתכון?
"אין מתכון. אנחנו לא יודעים, כזוג, שאנחנו שני אמנים, אנחנו סתם שני אנשים שהחליטו לחיות יחד. ביומיום יש בית, חלומות וילדים. רק שימשיך ככה".
עכשיו גם שני הבנים שלכם פונים לשואו ביזנס.
"שניהם מתעניינים בתחום, ואני מקווה שכמו אצלנו, העולם יתעניין גם בהם. אלון, הבכור, סיים עכשיו להקליט דיסק, הוא מוזיקאי מוכשר. הצעיר, נדב, מסיים י"ב והוא שחקן; כשאני רואה אותו על הבמה, אני רואה את עצמי בו. הוא מתגייס ללהקה צבאית".
יש אמנים שהיו מעדיפים שהילדים שלהם יבחרו מקצוע אחר.
"אני לא חושבת שזה תלוי בנו - יש פה גנים שלא מתייעצים, ופשוט דוהרים באופן אוטונומי".
בכל זאת, למקצוע יש תדמית של חוסר יציבות, גם כלכלית.
"אני, לשמחתי, עבדתי כל השנים. תודה לאל, תמיד היו עבודה, יצירה וחשק, וזה עדיין שם. אם גם הם מרגישים שבזה הם טובים, אנחנו מעודדים אותם".
את מעורבת במשא ומתן על שכרך, בניהול?
"הדבר האחרון שאני מתעסקת בו זה עסקים, אני באמנות גרידא. אף פעם לא התעסקתי בניהול הכסף, זה גם לא עניין אותי. אני חושבת שזה לא התפקיד שלנו, השחקנים, אנחנו לא מבינים בזה כלום. מי שמטפלת לי בענייני הכספים, בצורה נפלאה, זאת ציפי מייזלר, הסוכנת שלי, שאני איתה הרבה שנים. אנחנו שותפות למסע".
איך את מסננת פרויקטים?
"כשמציעים לי הצעה אני קודם כול מתייחסת לחומרים, בודקת אם הם מעניינים אותי ואם זה מספיק טוב. אחר כך אני בודקת מי הבמאי ומי משחק לצדי".
בתחילת הדרך שיחקת ברחוב סומסום. לאורך כל הקריירה פנית גם לקהל הילדים.
"אמנות זאת אמנות, ולא משנה למי זה מיועד. נהניתי משני העולמות, של הילדים ושל המבוגרים. זה מה שמייחד את הקריירה שלי, שנגעתי בכל דבר שרציתי - בקומדיות, במחזות זמר, בדיבוב, בקולנוע, בתיאטרון".
וטלוויזיה. בשנים האחרונות תפקיד רודף תפקיד במסך הקטן.
"אני מאוד אוהבת טלוויזיה. דווקא עכשיו, בגילי היותר מתקדם, אני מקבלת יותר הצעות לטלוויזיה ולקולנוע מאשר פעם, כשעוד אפשר היה להתקרב בזום אין לפרצוף והכול עמד במקום. מתברר שמשהו בחריצי הפנים האלה, שהרווחתי בעמל רב, דווקא מסקרן את מקבלי ההחלטות ואת הקהל. יש בזה קצת יותר עומק ואמירה".
לעומת המדיום, שנתפס כיותר שטוח.
"ריימונד אמסלם אמרה פעם משהו שאני מסכימה איתו - קולנוע וטלוויזיה זה קישוט, התיאטרון זה הפרקטיקה. אין משהו שמזכיר את הבלתי אמצעיות עם הקהל, את הזבנג המיידי כמו שיש בתיאטרון".
אז התיאטרון זה הבית?
"אם צריך לתייג ולארגן בתיקיות, אז כן. אבל לא צריך - אחת לכמה זמן נורא מדגדג לי לעזוב את התיאטרון וללכת לעשות את הדבר שלי לבד".
כמו בתוכנית "רוקדים עם כוכבים".
"עכשיו הייתי חוזרת לשם, כל-כך נהניתי. אני זוכרת שציפי ואני הגענו לפגישה בעניין, וכשיצאנו אמרתי לה, 'טוב, אני עושה את זה'. הם כבר פנו אליי בעונה הראשונה, אבל שיחקתי ב'עקר בית' וב'יומן חוף ברייטון', שני שלאגרים שלא יכולתי לעזוב. ציפי התלבטה ואמרה, 'אולי לא כדאי, תשמעי, זה הכול ילדות שם, ומה עם הרגליים וכל התלבושות עם הציצי בחוץ?'. אמרתי לה שזה קשקוש, 'בואי נעשה חגיגה, תסמכי עליי'. סמכתי על תחושת הבטן שלי, ובדיעבד זה התברר כהחלטה נכונה".
אבל קשה פיזית - שעות של אימונים.
"אני אוהבת לעבוד קשה. אני בן אדם חרוץ, אוהבת אתגרים, אני אוהבת להתאמץ. הרי זאת לא חוכמה להיות במים הרדודים כל הזמן, צריך ללכת למקומות המסוכנים והפחות מוכרים. הדגל האדום הזה מסקרן אותי".
כמו עכשיו, כשאת משחקת את דמותה של האימא ההיפית בסדרה הסוריאליסטית של יובל שגב בביפ, "בובי ואני"?
קראתי את 'בובי ואני', וזה הדליק אותי. אני מחפשת גיוון, ודמות כזאת עוד לא עשיתי. יובל שגב, יוצר הסדרה, הוא אמן נורא מיוחד בעיניי; הוא אמיץ, חתרני וקינקי. הרבה פעמים פנו אליו לעשות מיינסטרים, אבל הוא מתעקש להיות בשוליים. מחמיא לי שאיש כזה בוחר בי".
לעומת זאת, את גם משחקת את דמותה של תמי בסדרה "עד החתונה", הכי מיינסטרים.
"בגלל שזה מיינסטרים זה מעורר הזדהות. אין בן אדם שלא פוגש אותי ברחוב ואומר לי, 'בואי'נה, חמותי בול כמו תמי'. אנחנו הולכים עכשיו לעונה שלישית, אני חושבת שזאת סדרה טובה שכתובה מצוין, מבוימת נפלא, ויש לי תפקיד שאני אוהבת. כיף לי עם הדמות של תמי".
לטלוויזיה יש כוח. חודרים דרכה לתודעת הקהל בעוצמה, בשונה מהתיאטרון.
"היה שלב שאמרתי לציפי שכדאי להיזהר מחשיפת יתר; אני אוהבת שמתגעגעים אליי, ואני חושבת שזה חשוב. היום יש מין מצב כזה שההיצע בטלוויזיה מאוד גדול, ופתאום אני מוצאת את עצמי משחקת בו זמנית בארבע סדרות, שמשודרות בשידורים חוזרים והן עוברות מערוץ לערוץ; כבר אין שליטה על זה".
הרחוב ודאי מגיב; את נהנית מהמפגש עם הקהל בסופר?
"הקהל הוא הרבה יותר חברותי, סלחן, אוהב וחומל ממה שאנחנו חושבים עליו. אני לא זוכרת פניות לא נעימות אליי או הצקות ברחוב. הרוב המוחץ זה המלצות, עידודים ומחמאות, והרבה, ואהבה גדולה".
נשמע כמו דלק.
"לגמרי. זה חלק מתן וקח, מין דיאלוג כזה. אני זוכרת שבשנים הראשונות, אחרי שהנחיתי את פסטיבל הזמר, אנשים הצביעו עליי, נגעו בי ודיברו עליי, וזה הרתיע אותי. אך לימים הבנתי שאתה לא יכול להיות חלק מזה אבל לשחק כאילו אתה לא חלק מזה; צריך להחליט. אני החלטתי שאני חלק מזה".
היית רוצה להנחות טוק שואו? לעשות סדרה?
"טוק שואו לא מעניין אותי, אני שחקנית, ואני צריכה להיכנס לתוך דמות; זה לא מספיק יצירתי בשבילי. אבל הייתי שמחה אילו היה סיטקום שבנוי עליי, אם אני נורא ארצה זה בטח גם יקרה".
מה לגבי האפשרויות מעבר לים - היו לך חלומות?
"לא. אני זוכרת שכשעשיתי את המחזה 'גטו' בתיאטרון באוסטריה, עם יוסף מילוא, שיחקתי בגרמנית וזה היה אתגר לא נורמלי. לאחת ההצגות הגיע במאי נודע מגרמניה, שראה את ההצגה, התלהב ממני, ורצה שאשחק בתיאטרון הגרמני. אמרתי לעצמי, 'מה הוא רוצה מחיי?' זה נראה לי הזוי, וסירבתי מיד. אני אוהבת להיות פה, ואני אוהבת את השפה. אני לא חושבת שבגלגול הזה אוכל לעשות את זה אי-פעם בשפה אחרת".
אז כמעט שהייתה לך קריירה על במות ברלין. איך יודעים שעושים את הבחירה הנכונה - אין חשש מהחמצות?
"את תמיד מקווה שאת בוחרת נכון, אבל הרבה פעמים את לא יודעת לאן את הולכת. לכן לבדיעבדיות יש הרבה עוצמה. אם אני מסתכלת לאחור, אני מבסוטה מהדברים שהשתתפתי בהם ובהחלטות שקיבלתי. אבל אני מסתכלת גם קדימה; יש לי עוד מלא רעיונות ותוכניות, עוד לא שלפתי את כל השפנים מהכובע".