1. המהפכה בעולם התקשורת הישראלי מתחילה ברפובליקה המיקרונזית של נאורו. הדיון שנערך בוועדת הכלכלה מוקדם יותר השבוע, במסגרתו נמשך חוק השידורים, התנהל על-פי מקצב תופיו של נציג האי במחוזותינו - הוד-מעלתו קונסול הכבוד, יו"ר התאחדות תחנות הרדיו האזוריות, בעלי התחנות "רדיוס" ו"רדיו לב המדינה", דוד בן בסט.
משיכת החוק על-ידי שר האוצר היתה שיאו של תהליך מהונדס היטב, שהחל כבר לפני כמה שבועות כשבן-בסט מזמין את שר האוצר יובל שטייניץ לתוכנית הרדיו האישית שלו -"הנבחרים", שם הוא מוביל אותו בלשונו להתבטאות ראשונה על חוק השידורים.
שטייניץ אומר "פרסום בכבלים רק אחרי בדיקה של השוק ב-2014" - בניגוד מוחלט לדעת פקידי משרדו.
באייטם הבא באותה תוכנית של בן-בסט מככבת חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ', מחוקקת פעילה בכל הנוגע לעולם התקשורת. ברקוביץ' מבקשת עותק של הראיון שקדם לה ומגיעה איתו 3 שבועות אחר-כך לוועדת הכלכלה.
10 דקות אל תוך הישיבה, ומליאת הוועדה - חברי הכנסת, הפקידים וצמרת התקשורת בישראל - מאזינה בדממה לראיון של שטייניץ שמושמע מתוך טייפ, שבמקרה הכינוהו מראש.
בשלב זה כבר אפשר היה לסגור את הדיון. החזית שפקידי הממשלה ביקשו להציג נסדקה. אולי היה מביניהם מי שחשב ששטייניץ מעד בלשונו או הובל על-ידי מראיינו, אבל כנראה שלא כך הדבר.
נציגי האוצר, התקשורת והמשפטים יצאו אל מחוץ לאולם הישיבות והתחילו לטלפן לדרגים מעל, לבקש את משיכת החוק. בתום שעתיים של ציפייה, מחליט שטייניץ כי החוק מושהה ועובר לדיוני צוות מקצועי.
הפקידות המקצועית מחייכת. מבחינתה היא הוכיחה שהיא לא רק מאיימת. אך כעת משישוב החוק אל שולחן השרטוטים וגורל הפרסום בכבלים ובלוויין כבר לא כל-כך ברור, נדמה שבת צחוק החוק האחרונה תשמע מכיוון אי מרוחק באוקיינוס השקט.
2. דוד בן-בסט העניק לאנשי משרד האוצר הזדמנות לתקן חוק מעוות וחסר. אולי עכשיו, כשייוועדו הצדדים, כדאי שגם תוגש תשתית מחקרית מסודרת לחוק. הרי הדיונים הארוכים בחודשים האחרונים התקיימו על בסיס כלום אחד גדול - משרד האוצר לא הציג ולו מסמך אחד שיראה למה החליט לחולל רפורמה.
אולי עכשיו גם ינסו לנתח תהליכים עולמיים ברשת האינטרנט, כדי להבין עד כמה דרישה לחבילה צרה היא דבר אנכרוניסטי, ואולי מישהו ירים את הראש ויבחין של-100 אלף בתי-אב כבר יש ממיר DTT בבית.
זה גם הזמן להתייחס לכל מגבלות הבעלויות הצולבות שמשתקות את השידור הישראלי כבר שנים, ואולי, אם אפשר, להיזכר שיש עוד גוף תקשורת ששואב 500 מיליון שקל בשנה, ואף אחד לא חשב להכניס אותו למרקם החוק.
3. ברשת ובערוץ 10 רצו מאוד לקנות את "שופט הנישואים" של ג'רי סיינפלד. ביריד הטלוויזיה במיפ של השנה שעברה קידמה חברת אנדמול את הפורמט במאמצי-על ויצרה את התחושה כי גוף טלוויזיה שלא יחטוף את פרי גאוניותו של הקומיקאי היהודי - יישאר מאחור.
3 גופי השידור הישראליים המסחריים וגם כמה מפיקים שלחו את נציגיהם בפסטיבל לשריין את הזכויות לפורמט. אך בטרם הספיקו אפילו לפגוש את נציגי אנדמול, קשת כבר הוציאה הודעה בישראל שהפורמט שלה.
לא מן הנמנע כי המרמור שנולד שם, בקאן, כלפי הקשר החזק מדי בין ענקית הטלוויזיה ההולנדית לזכיינית הישראלית שעיברתה את "האח הגדול" שלה, הוא שיצר את "קצר משפחתי". רשת והמפיק יואב גרוס יצרו פורמט משלהם, שיש שעשויים למצוא קשר רעיוני כלשהו בינו לבין הפורמט של סיינפלד.
בניגוד לסכסוך "ארץ נהדרת"-"שבוע סוף" עם קשת, התמודדות מול אנדמול לא תיגמר ליד השולחן בקנטינה אלא בערכאות משפטיות.
בסופו של תהליך, רשת עשויה עוד להתגעגע למאות אלפי השקלים שהפסידה בפעם האחרונה שהסתבכה עם תוכנית בידור. מישהו שם הרי בכל זאת ירצה להרוויח כסף מפורמט שלא הצליח להגשים את הפוטנציאל הכלכלי שתלו בו.
4. "היא נראית לי אשכנזייה, לא יודע... הדיבור שלה", התחלחל המתמודד ב"כוכב נולד" רגע אחרי שראה את זו שהוא אמור לשיר איתה דואט. מתמודד אחר התפלל שלא "יתקעו לו שיר אשכנזי".
זה לא נגמר בילדים האלה שמחפשים את חלומם. השופטת מרגלית צנעני החייתה באחת התוכניות את הכינוי הדוחה "ווזווז", עבור הדור הצעיר שלא ידע את שנות ה-70'. באותה תוכנית היא האשימה שופט אחר בתחמנות ואמרה בלי להסס "ככה זה אשכנזים".
נכון, הכול בצחוק, ונכון - "ככה זה מרגול, מה לעשות". אבל תוכנית עם 30% רייטינג, עממית ככל שתהיה, צריכה לנהוג באחריות, אפילו אם בשיחות הסלון כולם מדברים ככה.
כשזה מחלחל, מרומז ומבודח - זה הכי מסוכן, כי זה נותן לגיטימציה למה שעלול לצמוח ולהיות גזענות.