הישראלים גאים בצדק בהישגים הכלכליים של מדינתם. עוצמת הייצוא הישראלי לאורך קשת רחבה של מגזרים מדגימה באופן גובר והולך את יכולתה להתחרות בזירה העולמית.
ישראל עברה דרך ארוכה מאז התקופה שבה הייצוא הבולט ביותר שלה היה תפוזי JAFFA. צה"ל התגלה כמעבדה חסרת תקדים למוצרים שנהנים גם מיישומים אזרחיים, ומעבר לכך הגיאו-פוליטיקה של המזרח התיכון כפתה על חברות ישראליות לזהות שווקים מתאימים מעבר לשוק הביתי שלהן, והן הצליחו בכך.
ב-2008 הייצוא הישראלי התקרב ל-50 מיליארד דולר, וכמעט 40% ממנו היו טכנולוגיות שונות, וישראל הנפיקה יותר חברות בבורסות אמריקניות מאשר כל מדינה זרה אחרת להוציא את קנדה.
אך לצד עיטורי ההצטיינות הללו, ישנו ייצוא מקביל שעליו נשפכו לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל קיתונות של ביקורת ועלבונות: הכוונה שלי היא להגירתם של הישראלים מארצם. אפילו הכינוי שהודבק להם - יורדים - כאילו נועד לתאר הליכה אל תוך עמק הבכא. אף מדינה אחרת לא מתייחסת להגירה ממנה במונחים כה בינאריים של עלייה וירידה, שמשמשים בדרך כלל לציון תנודות בשוויים של נכסים. כל בעל מניות יוכל להעיד כי הוא שמח כשמנייתו עולה ועצוב כשהיא יורדת. העברית המודרנית הרחיבה את התחושות הללו גם לשוק ההון האנושי.
לדעתי, ההתייחסות הזאת היא מצערת, ובסופו של דבר גם יקרה מאוד. הרבה לפני הקמת מדינת ישראל המודרנית, ליישוב העברי בארץ וליהודים בגולה הייתה שפה משותפת, כשהאחרונים מילאו תפקיד מרכזי בהברחת כלי נשק ושיגור כספים לתמיכה ביישוב החלש. רמת שיתוף הפעולה התעצמה אחרי שהוקמה מדינת ישראל. כיום, השותפות שבין ישראל ולקהילות היהודיות ברחבי העולם היא נכס כל כך יקר ששוויו פשוט לא ניתן למדידה.
בכל אוניברסיטה או מכללה בישראל, במסדרונות ואגפי כל בית חולים, או לאורך שדרות ובכיכרות בכל עיר גדולה ועיירה קטנה, חקוקים שמות של מאות משפחות תורמות, כמעט כולן משפחות יהודיות שמתגוררות מחוץ לישראל. לרבים מאותם מוסדות יש "אגודות ידידים" ביבשות העולם. הן מגייסות כספים מאנשים שבשעתו התבקשו לסייע לישראל לשרוד, וכעת הם להוטים לסייע לישראל לשגשג.
לעשות מילואים בחו"ל
התגוררתי בחיי במונטריאול, בוסטון, לוס אנג'לס, ניו יורק ומיאמי, והייתה לי הזכות להשתתף באינספור אירועי גיוס תרומות למספר רב של ארגונים ישראלים. מניסיוני, מעט מהישראלים שמתגוררים בערים הללו משתתפים באירועים כאלה. הישראלים בחו"ל כמעט שאינם רוכשים אג"ח בונדס ישראליות, אינם מיוצגים בפדרציות מקומיות ואינם תומכים בערים, בתי ספר ובתי חולים בישראל. זאת, מלבד יוצאת מהכלל בולטת אחת: האגודה למען החייל.
נראה לי שהאגודה הזו היא המצליחה ביותר, ובפער גדול, בהכנסת כל היהודים (ואפילו לא יהודים) שאיכפת להם ממדינת ישראל למעגל התורמים. כמי שמאמין שדוגמה טובה ראויה לחיקוי, אני מציע שהאגודה הזו תשמש כמצפן לא רק עבור מערך ארגוני הצדקה למען ישראל, אלא גם עבור מערכת היחסים הכוללת בין ישראל ואזרחיה החיים בחו"ל.
האגודה הזו, שכינויה בארה"ב הוא FIDF (ידידי צה"ל), מאפשרת באופן ייחודי לתושבי ישראל לשעבר, שרובם שירתו בצה"ל, להרגיש כמו גיבורים ולא כמו בוגדים. כאשר מחזורים חדשים של חיילים מתמנים לשומרי החומות של המולדת, בוגרי המחזורים הוותיקים יותר, שכעת כבר אינה חיים בה, יכולים להיזכר בשירות שלהם ובתקופה בה הם הגנו על המבצר הישראלי.
לדעתי, אותו עלה זית קהילתי צריך להיות מושט לכל הישראלים החיים בחו"ל, ובייחוד לישראלים הרבים שהצליחו בוול סטריט, בנדל"ן, בעסקים נוספים, באקדמיה ובכל תחום אחר. כדאי להצדיע להישגים האלה, אפילו אם הם הושגו מחוץ לישראל. אין ספק שאותם אנשים יכלו להישאר בבית ולתרום לנוף המשפטי, הפיננסי, התרבותי והאקדמי הישראלי, אך על כל ישראלי מוכשר שהצטיין בחו"ל קיים ישראלי שאפתן ומוכשר לא פחות שמילא את מקומו בישראל.
העלייה הרוסית המדהימה של שנות ה-90 הדגימה היטב שיכולתה של ישראל לקלוט את המוזיקאים, האמנים, המרצים, הרופאים והמדענים היא מוגבלת. אלו שעזבו כדי לנהל קריירות במקומות אחרים צריכים לזכות לחיבוק, לא לסטירת לחי. בעיניי, זהו סימן לכך שהשאפתנות הישראלית להצלחה, גדולה מיכולתה של המדינה לספק אותה.
מלבד בגביעי העולם ובאליפויות היבשתיות, רונלדיניו וקאקה מבלים את הרוב המכריע של הקריירה שלהם בקבוצות פאר אירופיות. האם מישהו מכנה אותם בשם גנאי כלשהו, או רואה בהם ברזילאים "פגומים"? ואם דיוויד בקהאם היה מצליח בקריירה שלו בארה"ב, האם יש סיכוי שהוא היה מאבד את זהותו הבריטית? לדעתי, עורכי הדין, המדענים והמהנדסים הישראלים החיים ועובדים בחו"ל צריכים להרגיש ישראלים בדיוק כמו יוסי בניון או עומרי כספי. כל גישה אחרת היא פספוס מצער של פוטנציאל אדיר.
על הדבש ועל העוקץ
מעל רבע מהאקדמאים הישראלים עובדים כיום בחו"ל. בכמה תחומים כמו מדעי מחשב וכלכלה, הנתונים גבוהים במיוחד (33% ו-29% בהתאמה). רבים רואים בכך הפסד נטו של ישראל. אני רואה בהם חיל שגרירים ישראלי מדהים, מה עוד שמישהו אחר משלם את המשכורות שלהם.
ללא צל של ספק, ככל שעמיתינו בגולה ירגישו קרובים יותר לישראל, כך הם ייטיבו לייצג אותה. ההשפעה העמוקה ביותר שלנו על אלו שסביבנו היא לא פורמלית: בתפקוד חברתי בקהילות שלנו, בכנסים מקצועיים ובשיחות בפינת הקפה. אני חושב שחובה שהנכסים האנושיים הקריטיים הללו יחד עם יוצאי חלציהם, ימשיכו להיות קשורים בטבורם התרבותי, האינטלקטואלי והרגשי לישראל.
פעם אחר פעם עולה לדיון השאלה האם להתיר לישראלים בחו"ל להצביע בבחירות. אני מוצא טעם בנימוקים של שני הצדדים, אך בעוד שהוויכוח הזה ניטש, בואו נעודד את אחינו ואחיותינו להצביע בזמנם, בליבם ובארנקם לטובת נושאים ישראלים.
ברוח זו, אני מציע שנפסיק לבכות על "בריחת מוחות", ובמקום זאת נזמזם את "מעוף הדבורה". המוחות הישראליים הטובים והמבריקים ביותר - בארץ ובתפוצות - משתתפים בהאבקה או בהפריה ההדדית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. אפשר להתווכח האם "טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור", אך מה שבטוח הוא שבעזרת דבש אפשר להשיג הרבה יותר מאשר באמצעות שימוש בעוקץ.
לני רוט הוא סגן נשיא בכיר בבית השקעות בינלאומי, וחבר בחבר הנאמנים של אוני' בן גוריון