"סוף עידן בוול סטריט", הכריז בדרמטיות ה"ניו יורק טיימס" ביום חמישי, אחרי שאפל עברה את מיקרוסופט במונחי שווי שוק, ואף תרם אבחנה המסכמת את מגמת השינוי: "מוצר הטכנולוגיה החשוב ביותר כבר לא יושב על שולחן העבודה שלך, אלא מונח בכף ידך". האתמול שייך למיקרוסופט, עם חלונות ואופיס. העתיד שייך לאפל, עם אייפוד, אייפון ואייפד. כמי שכותב על טכנולוגיה כבר כמה שנים, אודה ולא אבוש: גם אני התרגשתי. זה אמנם "רק" שווי שוק ורק בורסה, ובכל זאת.
סיפור היריבות בין השתיים הוא מהמכוננים במיתולוגיה של ההיי-טק. הסיפור של שתי החברות ששינו את העולם מלווה אותנו למעלה משלושה עשורים.
זוהי יריבות אישית, בין החנון במשקפיים לנביא עם חולצת הגולף, אבל לא פחות מכך זו גם יריבות אידיאולוגית. זהו מאבק בין הגדול והקטן, בין נושאת מטוסים לסירת קומנדו, מאבק רצוף עלבונות, הקנטות, העתקות ומה לא. היריבות בין שתי החברות האלה קידמה את העולם שלנו, והפכה אותו לידידותי יותר למשתמש. הן רבו, אנחנו נהנינו.
כמו בכל יריבות בעלת ממדים אפיים, גם ביריבות הזו כל אחת מהחברות הללו הייתה צריכה את השנייה, ולו רק כדי להגדיר טוב יותר את עצמה לעצמה. אפל לא יכולה הייתה להיות אפל אם היא לא הייתה כל-כך לא מיקרוסופט. מיקרוסופט לא יכולה הייתה להיות עצמה אם לא היה לה את סטיב ג'ובס שיידה בה אבנים וישסה בה את הכלבים, יכריח אותה להתבצר ולהתחזק.
מערכת היחסים היפה הזו הגיעה לשיאה, אם תשאלו אותי, דווקא כשאפל צנחה לשפל הגדול ביותר שלה באמצע שנות התשעים (אחרי שסטיב ג'ובס נזרק ממנה ב-1985). אף אחד לא רצה להתקרב אליה. ב-1996, כשהחברה החזירה את ג'ובס לעמדת הנביא-מנהל, הייתה זו מיקרוסופט של גייטס - בעיניי איש גדול בהרבה מג'ובס - שהשקיעה באפל 150 מיליון דולר, שעזרו לה לעמוד על הרגליים ולחזור למרוץ. ואם זה לא מרגש, אני כבר לא יודע מה ירגש אתכם. ההשקעה של גייטס לא מנעה מג'ובס להמשיך ולטנף על מיקרוסופט. אבל גם זה חלק מהסיפור, לא?
מאחר שאנחנו מדברים על סיפור אהבה, אני מרשה לעצמי לפסוח, ברשותכם, על הביקורת כלפי שתיהן. הכוחנות, הבריונות, התקלות, היכולת להוציא את המשתמש מדעתו וכו'. בואו נודה, אף אחת מהן לא מלאכית.
סיפור האהבה-שנאה הזה הוא קצת, לא נעים לומר, הסיפור של שלשום. ההווה שייך לצעירים: פייג', ברין, צוקרברג. גוגל ופייסבוק, זה הדיבור. ועדיין, תמיד נחמד להיזכר באהבות הגדולות.