"מובן שאני מודעת למאות הטוקבקים המלווים כל התבטאות תקשורתית שלי. רובם המכריע מכנים אותי שמאלנית, והם מציעים לגידי ולי לעזוב את הארץ. מה האופציה, לא לבטא את עצמי בכלל? בעיניי, החלוקה שרוב הציבור עושה בין שמאל וימין היא נטולת בסיס. זה כבר לא קיים. מפלגת חד"ש רשמה בשעתו במצע שלה 'שתי מדינות לשני עמים', וזו הייתה אמירה מנפצת מוסכמות שעוררה מהומת אלוהים. כיום ביבי אומר את אותן המילים בגלוי", אומרת המחזאית ענת גוב בראיון ל"ליידי גלובס".
"שתי החלטות אישיות שעשיתי אחרי רצח רבין היו להתחיל לכתוב ולהתחיל לפעול חברתית. הייתה אז תחושה בקרב כל קצות המפה הפוליטית, שצריך לפעול למען יותר הידברות והבנה כדי שאסון כזה לא יחזור על עצמו. לצערי, המגמה הזו החלה מהר מאוד להתפוגג. אני לא מצטערת לרגע על הפעילות החברתית שלי, כי הגעתי בזכותה למקומות חדשים ונפגשתי עם אנשים מרתקים, גם אם לא הבנתי או הסכמתי עם כולם. חוויתי, בין השאר, שיחות נפש עם מתנחלים, אבל תמיד נתקענו כשהגענו לסוגיית האלוהים, כי שם אין מבחינתם שום מקום לגמישות או לפשרה".
"מצב שבו אין, בפועל, מחנות פוליטיים מנוגדים, מקל את ההחלטה לבחור באדם. לא בחרתי במפלגת קדימה, אלא בעומדת בראשה. ציפי לבני גדלה על ברכי דעות ימניות קיצוניות, ושינתה אותן בעקבות הבנה עמוקה של המציאות באזור, והצורך לעשות ויתורים כואבים כדי להגיע לשלום בר קיימא. תמכתי בה, ואני עדיין תומכת בה, כי כאשר אני מביטה במפה הפוליטית העכשווית אני לא רואה מישהו אחר שהייתי רוצה שיוביל אותי וידבר בשמי. מי עדיף? ליברמן?
"היא אשת עקרונות, אדם ישר, אמינה בעיניי, ועד עכשיו לא אכזבה אותי. כשהזמנתי אותה לפרמיירה של ‘משפחה חמה’, היא התעקשה לשלם על כרטיס. התווכחתי איתה שעה. אמרתי לה: ‘זה ערב למוזמנים בלבד, אין כרטיסים למכירה. מה, בשביל פרינציפ לא תבואי’? אלו דברים קטנים שמלמדים על אופיו של אדם. האם דרכו של אהוד אולמרט עדיפה? כשאני שומעת כיום את הדיווחים בתקשורת על כל השחיתויות שהאיש הזה היה מעורב בהן, בא לי למות. שוב, זה לא בגלל שהוא בא ממחנה פוליטי זה או אחר. האיש הזה נבחר להיות הנציג שלנו מול כל העולם".
* עכשיו כולם משתלחים בעמיר בניון על שירו "אני אחיך", שיש הרואים בו מתקפה על תומכי השלום. בניון הוא חבר של בעלך גידי, מה חשבת על זה?
"לא הרגשתי פגיעה אישית, אבל גם לא השתגעתי על השיר. אני חושבת שעמיר יכול היה להעביר את המסר בדרכים יעילות יותר, אבל זו הייתה ההחלטה שלו, וזו זכותו. בכל מקרה, הוא לא היה חבר קרוב של גידי ושלי".
* עם אג’נדה כל כך מגובשת, מפליא שעוד לא כתבת מחזה פוליטי סאטירי.
"כי לא מעניין אותי לעשות ‘ארץ נהדרת’ על הבמה. אם הייתי מוצאת סיפור שהיה מעביר מסר חברתי-פוליטי שאני עומדת מאחוריו בצורה שלא הייתה נשמעת מטיפה וטרחנית וממוחזרת, הייתי עושה את זה".
* ב"כן מה" חשפת דעה לא ממש חיובית על הסטריאוטיפים של קציני צה"ל.
"קציני צה"ל שפגשתי עד היום היו נורא שחצנים. הם לובשים את אותות המלחמה שלהם כמו שאישה מתהדרת בתכשיטים, ולנעול נעליים גבוהות כשאתה משרת בקריה זה מגוחך בעיניי. ייתכן שיש במערכת אנשים טובים, רק שעוד לא נתקלתי בהם".
ספר ילדים על המוות
את מחזה הביכורים שלה, "אהבת מוות" (שביים אלדד זיו), כתבה ב-93’. ההצגה לא זכתה להצלחה מרשימה, אבל החלה את הדיאלוג רב השנים של גוב עם נושא המוות. "זה סיפור שהייתי צריכה להתמודד איתו", היא אומרת, "אמי מתה ממחלת הסרטן כשהייתי בת 22, ואבי שנים מאוחר יותר. רציתי לכתוב מחזה שבו המוות יהיה דמות. רציתי להכיר אותו, לראות אם אפשר להבין אותו ולהתיידד איתו".
* גם המחזה שאת כותבת בימים אלה, "הסוף הטוב", עוסק בשחקנית בשנות ה־40 לחייה המגיעה למחלקה לחולים סופניים. זו סגירת מעגל?
"נראה לי שכן. התחלתי במוות ואני חוזרת אליו. אבל המוות הוא אלמנט הקיים בכל היצירות שלי. ב'חברות הכי טובות' הגיבורות דיברו הרבה על המוות, וב’עקר בית’ הגיבור מעמיד פני חולה במחלה סופנית כדי לסחוט אהדה ממשפחתו. אני גם חושבת לכתוב ספר ילדים על המוות. לא משהו מקברי, אלא יותר עלילה שתאפשר להם להתמודד עם הדבר הזה ולהבין שהוא קיים".