צד א': שירה מרגלית, עד לאחרונה המשנה למנכ"ל רשת, קודם לכן מנכ"לית משותפת במשרד הפרסום מקאן-אריקסון.
צד ב': נירית ירון, במאית פרסומות, תסריטאית ובעלת חברת הפקה.
שירה: את עכשיו על אי בודד. בצד ימין יש אי של תסריטאות, פיצ’רים ודרמות. בצד השני יש אי נוצץ של פרסומות וכסף - לאן את קופצת?
נירית: "הפעם אני קופצת ימינה. הכוח שלי עד היום היה מונע מרצון לעצמאות ולהרוויח כסף. לא רציתי להיות מסכנה כמו הדור של הקולנוענים שלא הצליחו להתקיים, חוץ מאבי נשר ועמוס גיתאי. נשארתי איפה שהרגשתי שזה מתגמל. הייתי מונעת מפחדים.
"לא הייתי משנה את החיים שלי במילימטר - לא את הפחד שהפעיל אותי ולא את תקרת הזכוכית שחסמה אותי. היה לי חשוב שיהיה לי נוח, יותר נכון בטוח. אני רדופה על-ידי תמונות של פליטות, שאני והילדים חסרי כל. אז עכשיו, אחרי שהענקתי לילדים את החינוך שאני מאמינה בו, אני בשלה לקחת מילגת התפנות ולעבוד על פיצ'ר. הגעתי למקום שבו יש לי חופש לבחור".
* ועדיין, במקום לעשות פיצ'ר את עושה פרסומות.
"כי זה קצת ממכר, ואני מודה שאני גם אוהבת את זה. מאז ומתמיד ידעתי שאני במקצוע מגויס, שלא למטרות נעלות. היום אני כותבת שתי סדרות, אני כבר לא צריכה להוכיח כלום, אני פשוט מרגישה שאני יכולה להתקדם. אני עדיין פוחדת מפרויקט ארוך-טווח, זה מאוד טוטאלי. כשזה קצר-טווח זה ממכר, ולכן אני נמצאת בפרסומות".
* מכל הפרסומות שעשית - מתפוזינה ועד קסטרו - יש כאלה שאת לא שלמה איתן בדיעבד?
"אני מכירה את הטענות על השימוש במיניות ב'תפוזינה'. החברות הפמיניסטיות שלי נתנו לי על הראש גם בפרסומת של קסטרו עם גל גדות. אמרו לי, בטח שהוא נושא אותה בקלות על הידיים, היא שוקלת 45 ק"ג. יש דברים שקשורים במעמד האישה שאני מצטערת עליהם. בגדול, באופן אבסורדי פרסומות עובדות - אבל אין בהן אושר. האושר נמצא במקום אחר, בנשימות".
* הדיל עם הצופה הוא שאם הוא אוהב את הסיפור - הוא יאהב את המוצר. את מאמינה בזה?
"אם האסטרטגיה של המוצר נוגעת ברקה של הצרכן, זה קורה. בגלל זה אני אוהבת לביים אופנה. החופש לספר סיפור גדול יותר שם, יש ציפייה ללייף סטייל ולפנטזיה - אין שם ריאליזציה. במזון אי-אפשר לפנטז. בסוף זה צריך להיתקע בגרון של הצרכנים. זה חייב להיות מאוד אסתטי ויפה".
* וצריך גם להיות דרמטי.
"אנשים מכורים לדרמות. אותי זה משעמם, מגעיל. זה סרט טורקי. החיים מספקים דרמות מספיק גדולות. כשיש צונאמי - איך אפשר לעשות דרמה מזה שהבורסה ירדה, או שחברה אמרה עלייך משהו או כשיצא לך פצעון ליד השפה. את מכירה את אלה שמתחילים ב'אל תשאלי מה קרה?' זה אנשים שצריכים למלא את הריק שלהם בדרמות של אחרים, להיות במרכז כדי להרגיש שאתה קיים - אז ממלאים את החיים בזבל ומתנשפים".
* קורה שאת אומרת "לא" לתסריט?
"לפעמים, כשהתסריט מאוד רע. האתגר שלי עם עצמי הוא תמיד להעלות את רף התסריטאות. בניית סיפור ב-40 שניות זה כמו לכתוב על ביצה".
* למה את מתכוונת?
"כשאתה כותב על ביצה, אתה צריך להתאים את עצמך לרוחב היריעה ולהיות ממוקד יותר, מהודק. אין אצלי סתם שוט של מים שזורמים. יש בי אדג’יות שיודעת מאיפה באתי ולאן אני הולכת. אתה יכול למקם שוט מסוים - ולשנות את מהלך העניינים".
קולות של מזגן
בימים אלה היא עובדת על סדרה חדשה שתתמקד בעולם הפרסום. "כל אחד בצוות מביא מהבית שלו את הדברים האינטימיים. לפעמים אני מסמיקה ממבוכה. בדמות הראשית יש פרטים אוטוביוגרפיים מהקרובים אליי".
* כמו מה, למשל?
"הגיבור שלי הוא מולטי-מיליארדר שאחרי כל יציאה מהבית צריך להתרחץ. יש לו גם הפרעת קשב, הוא שומע קולות של מזגן. אתה צריך לדעת מאיפה זה בא, לתחקר אנשים ולהבין את הדרמה שלהם. הדברים הכי מופרכים - אני מנסה להבין את מקורם".
* דמויות משכנעות יותר אם הן מבוססות על דברים אמיתיים שפגשת?
"אני לא מאמינה בזה. דמות צריכה שיולידו אותה. אם לא ילדת אותה, היא קריקטורית, מופרכת. אתה לא יכול להמציא את מה שאנשים יכולים לספר לך. אתה אורג את הבד איך שאתה רוצה, אבל את הכותנה, את חומר הגלם, אתה צריך להכיר".
* איזה דמות את הכי אוהבת?
"קורבן שקם בבוקר, והכול משתנה לפי ההארה שנגלית ומתבהרת לו. הארה היא רצף של דברים שלפיו כל הקוביות עמדו, ואז הדומינו נפל".
* את מתארת רגע של קסם. רגע שבו אתה מבין משהו, ואיך זה משפיע עלייך ועל הסביבה.
"זה קורה בתהליך היצירה. אני אוהבת את הרגע שפתאום כופרים בקיים. אתה אומר: 'רגע, בעצם אפשר גם ככה'. אם זו החלטה נכונה, כמעט הכול מסתדר. פתאום אתה מבין עוד כמה דברים בסיפור שלא הבנת קודם".
* את נמשכת לדיבור על הסדרה, למה?
"אין יותר מרתק מלרכל על הדמויות שאנחנו ממציאים. אנשים מרכלים לא בהכרח מרוע. ריכול מספר סיפור עסיסי על מישהו. כשאתה יוצר דמות, אתה יוצר איתה יחסים אמיתיים. היתה לי דמות של גיבורה רוסייה, ולאט-לאט הרמנו לה את הגיל והיא הפכה לבת 48. היא צריכה היתה להתמודד עם הפחד מזקנה, מלהיות לבד ומהחשש לאבד את היופי שלה, מה שהפך אותה לטרף קל יותר לגבר שמחמיא לה".
* את מדברת על הדמות הבדויה כאילו היא מישהי שאת מכירה היטב.
"זה באמת קורה לפעמים. אני מלאה בסיפורים שאנשים מספרים לי - לפעמים זו מריבה טיפשית בין בני-זוג על קשקוש. זה נשאר לי בראש ומוצא את הדרך החוצה לדמות שמרתקת אותי. וקורה גם שאני מנצלת את זה לליבון דברים מהחיים שלי".