המשבר אמנם בעיצומו, אבל זו העת לתמוה, איך הצליחה ישראל בנפש כה חפצה ובחובבנות זועקת ליפול לתוך מלכודת הסברתית פשוטה עד כאב, שטמנו לה כמה טורקים צעירים. תיאטרון ימי נודד, קרקס איסטנבול, מוליך באף ממשלה ריבונית בעלת אמצעים, מבלי שזו תצליח ולו במעט להתערב לטובתה בעלילת המחזה.
עד מחר תוכל ישראל לזעוק, שעל הספינה לא חיכו פעילי שלום, אלא בריונים ששים אלי קרב. זה אמנם נכון, אבל במשחק המתנהל כיום על תשומת לבו, ובעיקר לבו, של הצופה האלמוני ומקבל ההחלטות בבירות שונות בעולם, הטיעונים הנשענים על עובדות, למרבה הצער, כבר אינם רלוונטיים.
התמונות בערוצי הטלוויזיה הערביים והטורקיים היו חד-גוניות. כתב אל-ג'זירה מדווח ברגעי ההשתלטות על הספינה, ולפתע נקטע שידורו. ח"כ חנין זועבי דורשת מהחיילים לסייע לפצועים. נוסעים לובשים בחשכת הליל מסיכות גז, ואחרים מובילים פצועים או הרוגים לפינה כלשהי על הסיפון. אוסף של סצנות בסגנון דוד-מול-גליית, שכנגדן לא ייצרה ישראל במשך שעות ארוכות ולו תמונה אחת, שתיטיב את הדימוי שלה במשבר הזה.
מי שגרף את הנקודות במערכה הזו אינו מי שצדק, אלא מי שהצליח להביא את התמונות והקולות המשכנעים ביותר. העיקרון הזה היה ידוע בטרם הפליגו הספינות, ובכל זאת נפלה ההסברה הישראלית בפח. מרגע שיצא המסע לדרך, פיגרה ישראל בשער אחד אחר היריב. מעת שנחתו החיילים על הספינה, הוגדל היתרון לשני שערים. כשנפלו הרוגים בין הנוסעים, הוכרזה תבוסת שלושער. אבל הזירה המדינית אינה מונדיאל. כאן מדובר בחיי אדם.
הנצחת הניצחון
שתי שאלות קשות עולות לנוכח המראות שריצדו החל מהבוקר ממסכי הערוצים הטורקיים והערביים. מדוע שלח הדרג המדיני את מיטב בחורינו לנחות על ספינה עמוסה ב-600 פעילים, חמושים במצלמות טלוויזיה וטלפונים לווייניים? ממתי אמונים לוחמי שייטת 13 על נטרול כתבים של אל-ג'זירה? נאיבי לשגר לזירת אירוע נפיץ פוליטית, שאין לישראל ניסיון רב בשכמותו, לוחמים חמושים מכף רגל ועד ראש, ולא לצפות לכך שהם יאולצו להשתמש בנשק. ומדוע הונחו הלוחמים לנחות על הספינה, במקום לכתר אותה בלב ים, עד שהתקשורת העולמית תאבד בהם עניין ותאלצם לשוב לנמלי היציאה? האסטרטגיה התקשורתית שהיתה צריכה להנחות את קובעי המדיניות בירושלים היא הימנעות ממגע בכל מחיר בין החיילים לנוסעי הספינות. מעת שהדבר לא נעשה, הונצח ניצחונו ההסברתי של הצד השני.
עד מחר יוכלו לטעון דוברינו, כי לא אוגדה תקשורתית התקדמה לעבר חופי ישראל אור ליום זה, אלא חבורת בריונים מוקפת מצלמות. אבל הטענה הזו איננה רלוונטית בעולם שבו המסך הוא המלך, וההודעה לעיתונות היא נייר שאין איש זוכר את תוכנו. לשווא תזעק ישראל "חמאס" על כך שעשרה מחייליה נפצעו בתקיפה האלימה של נוסעי הספינה. תשומת הלב העולמית תופנה להרוגים מקרב הנוסעים. לחינם תמחה ישראל על מצוקתם של לוחמיה בלב ים. העולם יעדיף להטות את אוזנו למצבם של תושבי עזה. לשווא יגידו הדיפלומטים שלנו, כי מארגני המשט קשורים לחמאס. גם זו עובדה נכונה, אבל הגיע הזמן שנדע, כי בעולם הרחב, ובוודאי בעולם המוסלמי, חמאס איננה קללה, כפי שהיא נחשבת כאן. ירושלים צריכה להתאים את עצמה למציאות הזו ולדעת לתמרן בתוכה באמנות, במקום להילחם כל העת, מלחמה חסרת סיכוי, כדי לעצב אותה מחדש.
מה שנשאר בזיכרון
ושוב הפסדנו. כי הרי מה שייוותר בזיכרונם של צופי טלוויזיה בעולם כולו יהיו התמונות של חיילי צה"ל על הסיפון, חמושים היטב ומכוסים מכף רגל ועד ראש בציוד משוכלל לראיית לילה, באמצעי קשר, נוחתים מספינות צי מן המהירות והטובות בעולם.
ולך תצרח עכשיו, שיוזמי "משט החירות" לא באו עם ארגזי תרופות ומזון לתושבי רצועת עזה, אלא חיכו לחיילים בסכין ואקדח.
הכותב הוא הפרשן והכתב לענייני ערבים של גלי צה"ל