עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי היא מומחית לדיני משפחה וירושה
"זה לא הסיפור שאתם מצפים לו", הוא שמו של רב-מכר חדש בארה"ב שהפך ללהיט בין-לילה. בספר, שזוכה לתהודה עצומה והפך לנושא שיחה מרכזי בתוכניות האירוח, משתפת המחברת לורה מנסון את הקוראים בחוויותיה ובלקחיה מהשנה הקשה שעברה במאבקה להציל את נישואיה.
אחרי 20 שנות נישואים ושני ילדים הודיע בעלה של הסופרת: "אני לא אוהב אותך יותר, ואני לא בטוח שאי-פעם אהבתי. אני עוזב את הבית, ואני בטוח שהילדים יבינו, הם רוצים שאהיה מאושר".
מחברת הספר היא לא האישה הראשונה ששומעת את המשפט הזה, אבל כנראה שהיא מהבודדות שענו לבעל: "אני פשוט לא קונה את זה". וכך היא מתארת בספר כיצד, בהחלטה מושכלת ובשליטה עצמית רבה, החליטה שלא לנהל מלחמה נגד בעלה - ותחת זאת להמשיך ולנהל את חיי המשפחה כסדרם, כשהיא מקפידה להשאיר את הדלת לדרכו חזרה אליה פתוחה.
סוף טוב הכל טוב - הבעל מיצה עד מהרה את מה שהאמין שמחכה לו בלעדיה, וכעבור מספר חודשים שב לזרועות האישה, אשר השכילה לתרגם את הסיבוב שלו להרבה מאד כסף על-ידי פרסום ספר, המתאר את השתלשלות לכתו ושיבתו ושאר עניינים.
אין ספק כי גישתה של הסופרת לחיי הנישואים אינה כוס התה של כל אישה, והיא בוודאי שאינה מתאימה לכל אחת. נשים רבות יתקשו להזדהות עם הכותבת מהבחינה הרגשית, אך דווקא על ההיגיון שמאחורי הגישה קשה להתווכח.
הסופרת אמרה לעצמה שאפשרות פתיחת הליכים בבית המשפט ונקיטת צעדים בכיוון גירושים פתוחה בפניה תמיד, ולכן העדיפה למצות קודם את כל האפשרויות האחרות העומדות לרשותה לסיום המשבר בצורה היפה ביותר.
בישראל הסיפור אחר לגמרי
למרבה הצער, הפריבילגיה שניצלה הסופרת - להשהות את הפנייה לערכאות בעת משבר נישואים חמור - אינה קיימת עבור אזרחיות מדינת ישראל, בשל המציאות העגומה הנודעת בכינוי "מירוץ סמכויות".
כאשר בעל יהודי ואזרח ישראלי פונה לאשתו ואומר לה שהוא עוזב את הבית, היא אינה יכולה להרשות לעצמה להמתין בחיבוק ידיים שיחזור בו, מכיוון שתמיד מרחף מעל ראשה האיום שהוא יפתח תיק גירושים בבית הדין הרבני - ויעמיד אותה בעמדת חולשה במשא-ומתן על חלוקת הרכוש, המשמורת והמזונות.
בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה הן ערכאות מקבילות, אך הדיון בהם שונה, ויש לכך משמעויות משפטיות. כך למשל בנושא חלוקת הרכוש, בית הדין הרבני כפוף לחוקי ההלכה ואינו רואה את עצמו מחוייב בהכרח לחוקי המדינה המצווים על שיתוף, שוויון ואיזון בחלוקת הרכוש. כדי שבית הדין הרבני יחיל על המקרה את חוקי המדינה, הצדדים פעמים רבות נדרשים להסכים ולהצהיר על כך במפורש.
לבית הדין הרבני נתונות גם פחות סמכויות מאשר לבית המשפט האזרחי. כך, לדוגמה, אם הבעל הוא הבעלים של חברה בע"מ - לבית הדין הרבני, בניגוד לבית המשפט האזרחי, אין סמכות לצרף לתיק הגירושים את החברה כנתבעת.
גם בנושא המזונות קיימים הבדלים, שכן מבחינה סטטיסטית המזונות שפוסק בית הדין הרבני נמוכים בכמה מאות שקלים לחודש מאלה הנפסקים בבית המשפט לענייני משפחה.
לכך יש להוסיף את העובדה שפעמים רבות עבור אישה חילונית בית הדין הרבני אינו הערכאה הטבעית בפניה היא מרגישה בנוח להתדיין, וברור ומובן כי לאישה לא נותרת ברירה אלא למהר ולהשיג את הבעל במירוץ הגשת התביעות - על-ידי הגשת תביעה ראשונה בבית המשפט לענייני משפחה.
כאשר מוגשת תביעת גירושים בארה"ב, האישה ממלאת טופס שבו היא יכולה לסמן משבצת המופיעה לצד המשפט "חילוקי דיעות שאינם ניתנים לגישור" בתור הסיבה להגשת התביעה. בישראל, לעומת זאת, כשאישה מגישה תביעת גירושים - אין לה ברירה אלא לפרט את כל העוולות שהבעל גרם לה במשך שנות הנישואים כעילה להגשת התביעה. מכאן שלא זאת בלבד שהאישה לא יכולה להרשות לעצמה להותיר את הדלת חזרה הביתה פתוחה - היא נדרשת לטרוק אותה בחוזקה על אצבעותיו.
עד שלא ישתנה החוק, אשר יתנה את סמכות בית הדין הרבני לדון בעניינים הכרוכים בגירושים רק בהסכמת שני הצדדים - הנשים בישראל ייאלצו לקרוא את רב-המכר בתור מדע בדיוני, ולקנא.
לא כל אחת רוצה לחכות לשובו של הבעל, אבל היה נחמד אם לכל אחת היה לפחות החופש האמיתי לבחור אם לעשות כן.