סיסמתה של מפלגת הלייבור, שכשלה בבחירות הכלליות האחרונות בבריטניה, הייתה "עתיד הוגן לכולם", וכיאה לסיסמת בחירות, היא ריקה לחלוטין מתוכן. "הוגנות" הוא אחד מהרעיונות שהשימוש בהם יאכזב בכל סיסמה או מניפסט - האם תוכלו להעלות על הדעת שמישהו יצא לקמפיין בעד אי-הוגנות? ובמיוחד כשמשמעות המושג שונה עבור אנשים שונים.
נניח, למשל, שסוזן מרוויחה 20 אלף לירות שטרלינג וג'יין מרוויחה פי חמישה ממנה - 100 אלף לירות שטרלינג. מה צריך להיות נטל המסים ההוגן?
תפיסה ליברלית קיצונית במיוחד טוענת שכל מיסוי הוא שוד מאורגן על-ידי הגנגסטרית הגדולה מכולם - הממשלה. מצד שני, לפי התפיסה התועלתנית, כל עוד הכנסתה של ג'יין אחרי מיסוי גבוהה יותר מזו של סוזן, יש לה פחות צורך בכסף והיא צריכה להיות הראשונה שימסו את הכנסותיה. לפי תפיסה זו, הוגן לחלוטין שג'יין תשלם 75% מס הכנסה, וסו לא תשלם כלל; הסייג היחיד לנושא יהיה חישובים מעשיים.
אני רוחש כבוד לשני הצדדים, אבל במציאות אני בוחר בדרך הביניים. רוב האנשים חושבים שהגיוני שג'יין תשלם שיעור מס הכנסה גבוה יותר מסו. אבל יש מי שיאמרו שאם ג'יין משלמת עשרת אלפים לירות שטרלינג וסוזן רק 3,000 לירות שטרלינג, הרי שג'יין תרמה הרבה יותר ממה שהייתה אמורה - גם אם שיעור מס ההכנסה שהיא משלמת נמוך יותר. מסים על דלק, סיגריות, כרטיסי טיסה ועל שאר פריטים שמעידים על מתאם לרמת הכנסה מסוימת מבלבלים את הדברים אפילו יותר.
גרג מנקיב, כלכלן מאוניברסיטת הרווארד, שכיהן בעברו כיועץ לנשיא ג'ורג' בוש, פרסם לא מזמן מאמר ובו הוא טוען שהדעה התועלתנית שגויה - אפילו במהדורה מצומצמת ביותר. לדעתו, רוב האנשים יסכימו איתו אחרי שיבינו את ההשלכות של גישה זו. למשל, שלפי הגישה התועלתנית ארצות הברית צריכה להטיל על כל אזרחיה מס כבד, ולשלוח את הכסף לאזרחים העניים יותר בעולם המתפתח. מניקוב מפקפק, ובצדק, בכך שאמריקאים רבים יתמכו בתוכנית; אך הוא טועה בכך שהוא רואה בדבר טיעון מוחץ נגד התועלתנות.
ה"הוגנות" לפי מניקוב אינה חלוקת הרווחים או הנטל, אלא העובדה שאנשים מקבלים את מה שמגיע להם. אבל התובנה הזו מעלה, מצדה, שאלות נוספות. טיעוניו השונים של מניקוב אינם משכנעים בעיניי, אבל כלכלן אחר מהרווארד, רוברט נוזיק, הציע טיעון טוב הרבה יותר: תרגיל המחשבה המפורסם שלו, בשם "ווילט צ'יימברליין".
נוזיק מבקש מאיתנו לדמיין חלוקת הכנסה "הוגנת", שאחרי שהממשלה אוכפת בדרך כלשהי את החלוקה הזו, מיליון איש מוכנים לשלם 25 סנטים כל אחד לצורך הצפייה במשחק כדורסל בכיכוב ווילט צ'יימברליין, כוכב ספורט בן תקופתו. כל אחד מהצופים איבד זה עתה 25 סנטים - וצ'יימברליין עשיר כעת ברבע מיליון דולרים. כולם הפכו לשמחים בעקבות העסקה הוולונטרית הזו.
כיצד, אם כן, נוכל לטעון שהחלוקה הראשונה, על פי השיטה הליברלית הקיצונית, הייתה דווקא היא "הוגנת", בעוד זו של השיטה התועלתנית "בלתי הוגנת"? נוזיק נשען על התרגיל הזה כשטען ש"הוגנות" היא פונקציה של תהליכים - ולא של חלוקה.
הבעיה המרכזית שמסבכת הן את הטיעון של נוזיק והן את טיעונו המעורפל הרבה יותר של מנקיב היא שאנשים מתחילים את חייהם בנקודות שונות מאוד. לצ'יימברליין היה כישרון. אחרים נהנים מחינוך יוקרתי, או שגורלם שפר עליהם שנולדו במדינה הנכונה. לכל הדברים הללו יש ערך כלכלי אמיתי. אבל האם המשמעות היא שלבני המזל מגיע עוד?
הלקח שעולה לדעתי מהתרגיל של נוזיק איננו שהחלוקה תמיד בלתי הוגנת. הלקח הוא שככל שנטפח כישרונות בגיל צעיר יותר, כך נצטרך לדאוג פחות בנוגע ל"חלוקת השלל" מאוחר יותר.