אני: נהניתי בחיים, עשיתי דברים, הרווחתי כסף והחברה תרמה לי. לכן לא יזיק אם גם אני אתרום מזמני לפעילות חברתית ואני היום יו"ר מועצת המנהלים של המשקם.
ילדות: נולדתי בפתח תקווה בשכונת נווה עוז, ושם גדלתי. זאת שכונת פועלים ליד בית חולים בילינסון. זה היה מקום קטן, אינטימי ונחמד. יש לי אחות אחת. אבא עבד בתנובה ואימא הייתה מורה לתפירה. היום זאת השכונה היוקרתית של פתח תקוה.
אקדמיה: את התואר הראשון בכלכלה ובמדעי המדינה עשיתי באוניברסיטה העברית, גרתי באותה תקופה במעונות בירושלים. זה היה בימים שלפני מלחמת ששת הימים, וירושלים הייתה אז קטנה ונחמדה. את התואר השני עשיתי באוניברסיטת תל אביב, אבל לא סיימתי אותו פורמלית כי לא הגשתי עבודה אחת.
דליה: אשתי. פגשתי אותה בזמן הלימודים בירושלים, עברנו יחד לפתח תקוה כזוג צעיר, והיום אנחנו גרים בסביון. יש לנו שלושה ילדים ונכד אחד. הבת שלי מתגוררת בארצות הברית, אז אנחנו נוסעים אליה הרבה.
התאחדות התעשיינים: ב-1970 התחלתי לעבוד בהתאחדות ככלכלן, ולאט-לאט התקדמתי. מ-1981 הייתי המנכ"ל. באמצע שנות ה-80 הייתה תקופה איומה של משבר כלכלי, וכמנכ"ל הייתי מעורב בתוכנית הכלכלית שגיבשו הממשלה, ההסתדרות וההתאחדות.
סוכנות מכוניות לים התיכון: יש לי ידיד, שמו מיכאל לוי, והוא קנה את סמל"ת וביקש ממני להצטרף אליו ב-1990. הסכמתי, ובמשך שמונה שנים ניהלתי אותה. הייתי כבר בשל אותם ימים להיפרד מההתאחדות אחרי עשרים שנה, וזה התאים לי. באותה תקופה הסוכנות פרחה והגיעה להיות מספר אחת במכירות מכוניות. אנחנו היבואנים של פיאט ושל אלפא רומיאו.
סקס אפיל: אני אוהב מכוניות, עשיתי כמה קורסים של נהיגה ספורטיבית, נהיגה על קרח ודברים משוגעים; נסעתי לשם כך לאיטליה. למכוניות האיטלקיות יש סקס אפיל מיוחד, וקשה שלא להתאהב בהן.
דלתא: ב-1997 עזבתי את סמל"ת ועברתי לנהל את דלתא. דב לאוטמן הציע לי להיות מנכ"ל. ממכוניות עברתי לתחתונים ולחזיות. דלתא זאת חברה לא קלה, היא גלובלית ויש לה מפעלים בעולם, והתפוקות שלה נמכרות בארצות המערב. לשלוט במערכות כאלה זה עסק מורכב. החברה הגיעה להישגים יפים מאוד.
דב לאוטמן: אדם מיוחד במינו; איש אופטימי, איש עשייה, שתורם לחברה בלי סוף.
ניהול: כשאתה מנהל עסק אתה נותן לו את כישורי הניהול. אני לא מהנדס ולא טכנאי, התרומה שלי כמנכ"ל זה לא בתהליכי הייצור אלא בניהול כללי. כשמנהלים עסק רוצים להביא אותו לתוצאות - שהוא יצמח ושיהיה רווחי, שייתן תמורה מתאימה לבעלי המניות ושהעובדים ייהנו.
פרישה: ב-2006 החלטתי שגמרתי לעבוד, אחרי עשר שנים של ניהול חברה כמו דלתא אתה די מותש, אז התחלתי לעסוק בדברים שאני אוהב, כמו השקעות פרטיות "של כיף", והייתי חבר בכמה דירקטוריונים. אז פנה אליי שוב מיכאל לוי, ושאל אם אני מוכן לבוא לעזור עוד פעם בסמל"ת.
המשקם: זה פרק מעניין מאוד בחיי, כי זאת חברה שעברה טראומה. החברה הזאת מעסיקה כ-3,000 עובדים בעלי כושר עבודה מוגבל, בכל מיני רמות של נכויות, ויש לה ייעוד חברתי חשוב. החברה עברה תקופות קשות וקיבלה ביקורת קשה ממבקר המדינה. כתוצאה מכך הלך הביתה המנכ"ל, ומועצת המנהלים פוטרה. נדרש היה לבנות אותה מהתחלה. לפני שנתיים פנה אליי ראש הסוכנות היהודית, שהיא הבעלים של החברה יחד עם המדינה, ושאל אם אני מוכן להיות יו"ר מועצת המנהלים. הסכמתי, והצבתי תנאים כדי שלא יהיו לי מינויים פוליטיים. נכון להיום זאת חברה חדשה לגמרי, שכל התקציב שלה מיועד לצרכים שלשמם היא הוקמה, והלקוחות שלנו, שהם ציבור הנכים, הרבה יותר מרוצים מהתנאים ומהעבודה. ברחבי הארץ יש למעלה מעשרים מפעלים שמעסיקים אותם, ועוד עבודות מחוץ למפעלים.
פרס: בשנת 2000 קיבלתי את פרס חתן התעשייה. היה מרגש, אבל אני לא יודע איפה הוא נמצא עכשיו.
תפיסת עתיד: אני חושב שבן אדם צריך לעבוד כל זמן שהוא יכול, ולתרום לעצמו, לחברה ולמשפחה. התוכניות שלי לשנים הבאות הן להיות פנסיונר. אין לי תוכניות מיוחדות לפנסיה, הייתי כבר בכל העולם, ואני לא מחובבי היאכטות אז אני לא מתכנן לקנות יאכטה. מה שכן, היום אין לי אחריות של מנכ"ל אז אני יכול להרשות לעצמי להיעדר לשבועיים ולנסוע לטייל.