"איש קש", אף אם איננו מודע למירמה המתבצעת באמצעותו, איננו יכול לסייע לאישור עסקאות עם בעלי עניין בחברה ציבורית - כך קבע היום (ה') בית המשפט העליון, שדחה את ערעוריהם של איאן דיוויס ושל אביב אלגור, מבעלי השליטה בחברת צינורות המזרח התיכון (צמ"ת), על הרשעתם בקבלת דבר במירמה ובדיווח בכוונה להטעות משקיעים.
עם זאת, השופטים אליעזר ריבלין, חנן מלצר ויצחק עמית הסכימו להמתיק את עונשיהם של השניים - משנתיים ושנה וחצי מאסר בפועל שנגזרו עליהם במחוזי לשנת מאסר בפועל ושנת מאסר על-תנאי. הקנס שהוטל על כל אחד מהם - 2 מיליון שקל - נשאר בעינו.
איש הקש הוצג כמשקיע אמיתי
דיוויס ואלגור, שהיו עד לאחרונה בעלי השליטה בחברת ויטה פרי גליל, היו בעלי שליטה בחברה הציבורית צינורות המזרח התיכון, וביקשו להביא לכך שהאסיפה הכללית של החברה תאשר להם תשלום דמי ניהול חודשיים מהחברה בגובה 250 אלף שקל בחודש, ותקבע תנאי שיפוי וביטוח לנושאי משרה שהם בעלי שליטה בחברה.
החלטות אלה היו טעונות אישור מיוחד של האסיפה הכללית, בתמיכת שליש מבעלי המניות שבידי הציבור שאינו נגוע ב"עניין אישי". כדי להגיע לאותו "שליש בלתי נגוע" גייסו דיוויס ואלגור "איש קש" מטעמם, ויליאם הרנדל (אזרח צרפת), רכשו נתח מניות של כ-6%, החזיקו את המניות על שמו, והציגו אותו בפני מוסדות החברה כמשקיע אמיתי.
השופט ריבלין קבע בפסק הדין כי "האישורים הספציפיים הנדרשים, ולפיהם העסקה היא בתנאי שוק, במהלך העסקים הרגיל ולטובת החברה, הם שמבטיחים כי מוסדות החברה יערכו בחינה יסודית ויעילה של תנאי העסקה, ובכך ייטלו על עצמם את האחריות לאישור העסקה עם בעל השליטה".
לדבריו, "אין לקיים את 'תקנות ההקלות' אלא באותם מקרים שבהם ועדת הביקורת והדירקטוריון התייחסו במפורש לשאלה אם ההתקשרות היא בתנאי שוק ובמהלך העסקים הרגיל ואינה פוגעת בטובת החברה. זאת משום שהוראות אלה בתקנות ההקלות ניצבות על גבול סמכותו של מתקין התקנות, בהתחשב בהוראות המצויות בחקיקה הראשית שמכוחה הותקנו".
פסק הדין חוזר על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי עסקת דמי ניהול לבעלי שליטה הינה העסקה הטיפוסית שאליה כיוון החוק בדורשו אישור מיוחד של שליש מבעלי המניות שאינם נגועים בעניין אישי.
המדינה יוצגה בידי עוה"ד יהודית תירוש-גרוס ואמיר טבנקין מפרקליטות מיסוי וכלכלה.
הצבעה לא נקייה
עו"ד תירוש-גרוס אמרה היום ל"גלובס" כי "חשיבות פסק הדין היא בהדגשת ההקפדה היתרה בקיום מנגנון קבלת ההחלטות, שנועד להבטיח כי פעולות הכרוכות בהתעשרות עצמית של נושאי משרה בחברה לא יתנגשו עם טובת החברה. זאת, תוך הקפדה כי דרישת הגילוי לחברה, בכך שהעסקה תאושר על-ידי גוף בלתי תלוי, ושהיא תיעשה בתום-לב ולא תפגע בטובת החברה. בית המשפט העליון אומר כי עסקאות דמי ניהול לבעלי שליטה או נושאי משרה הן העסקה הטיפוסית שאליה מכוון מנגנון השליש הבלתי נגוע, כי שם באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה היכולת להתעשרות עצמית על חשבון החברה".
השופטים גם דחו את הטענה שכיוון שאיש הקש לא ידע על המירמה, הרי שהוא איננו נחשב "נגוע". המשמעות היא שגם אם מיופה-הכוח לא ידע כי בעל המניות איננו נקי מאינטרסים זרים, אי-אפשר יהיה "לנקות" כך את הצבעתו.
בהחלטתו להקל בעונשים שנגזרו על השניים נימק בית המשפט העליון כי "בהתחשב באישיותם החיובית ובתרומתם למדינה, כל אחד בדרכו; בהתחשב בתרומתם לצמ"ת ובעובדה שצמ"ת לא ניזוקה; בהתחשב בדברים שציינו בנוגע לתקנות ההקלות ובנוגע למדיניות האכיפה של רשות ניירות ערך במועדים הרלוונטיים לביצוע העבירות; בהתחשב בעובדה שגם אחרים, שידם לא היתה במעל, נהנו מפירות מעשיהם הפסולים של הנאשמים, נראה לי כי מן הראוי שלא למצות עמם את הדין".
הנאשמים יוצגו עבידי עוה"ד דוד ליבאי, קנת מן, נתי שמחוני וזוהר לנדה. (ע"פ 5307/09).