לאחרונה דומה שלא חולף יום ללא דיון פרלמנטרי, יום עיון או מאמר שנושאם "שכר הבכירים". הגם שמסתמן קונצנזוס כי ישנו פסול בשכרם הגבוה של המנהלים, הרי שבאשר לצעדים הנדרשים להתמודדות עם הבעיה, מספר הדעות כמספר הדוברים.
לצד ריבוי דעות בשאלה "מה צריך לעשות?", מעניין שרק מעטים שואלים "כיצד הגענו למצב הזה?". אם, לפי הטענה, קיים כשל שוק המצדיק התערבות במערכת היחסים החוזית שבין החברה לבין מנהליה, מן הראוי לאתר את הגורמים לכשל השוק, ולו כדי לוודא כי התרופה המוצעת אכן תביא לשיפור במצבו של החולה.
השאלה אף מתחדדת כאשר משווים את השוק הישראלי לשוק בארה"ב, המשמש לנו תדיר כמקור השראה. בשוק האמריקני, המתאפיין בחברות ענק נטולות גרעין שליטה, שכר המנהלים עומד בלב "בעיית הנציג". תגמול מופרז למנהלים הוא אולי הפרדיגמה המובהקת לניגוד העניינים בין המנהלים, אשר קובעים את השכר, לבין בעלי המניות אשר נושאים בעלותו.
בישראל לעומת זאת, ברוב החברות הציבוריות קיים בעל שליטה. למבנה זה מיוחסות בעיות רבות בממשל התאגידי הישראלי, אולם לא ניתן להתעלם גם מיתרונותיו, שאחד הבולטים שבהם הוא שבעל שליטה מושפע ישירות (כבעל מניות) מהתוצאה הכלכלית של החלטותיו.
לאור זאת, קשה להבין כיצד - בניגוד לארה"ב - לא מהווה מבנה השליטה האופייני בישראל דווקא בלם לעליית שכר המנהלים. מספר טיעונים הועלו להתמודד עם פרדוקס זה, אולם בעיניי, בכל הכבוד, הם אינם מספקים תשובה מלאה.
טיעון אחד גורס כי יש יחסי "יד רוחצת יד" בין הדירקטורים לבין המנהלים. טיעון זה אינו משכנע, שכן דירקטורים בישראל מתוגמלים באופן לא גבוה יחסית, די אחיד (תוך השוואה לשכר הדח"צים), ובניגוד לארה"ב - רוב הדירקטורים אינם ממלאים בעצמם תפקיד ניהולי בכיר בחברה אחרת.
טיעון שני, לפיו באמצעות השכר הגבוה "קונה" בעל השליטה את המנכ"ל, נשמע אף הוא די מוזר. קשה להניח שמערכת היחסים של בעל השליטה והמנכ"ל הייתה שונה אם שכרו של האחרון היה נמוך יותר בכמה עשרות אחוזים. "קניית" המנכ"ל גם לא תועיל לאשר עסקאות בעלי שליטה הטעונות אישור מיוחד באסיפה הכללית.
טיעון נוסף הוא כי שכר גבוה למנהלים השכירים, יוצר בסיס השוואתי נוח למשיכת שכר גבוה של בעל השליטה עצמו (באותן חברות בהן הוא ממלא תפקיד בשכר, כגון מנכ"ל או יו"ר). אולם גם טיעון זה בעייתי, שכן תופעת השכר הגבוה אינה ייחודית לחברות בהן גם בעל השליטה מקבל שכר גבוה בעצמו. בנוסף, הטיעון מתעלם מהעובדה כי שכר בעל שליטה דורש, כאמור, אישור בפרוצדורה מיוחדת ומכבידה, כעסקה עם בעל שליטה.
בניגוד לאינסטינקט הרגולטורי הבסיסי
בהיעדר הסבר כלכלי משכנע לשורשיו של "כשל השוק" לו טוענים חסידי ההתערבות, נראה כי אין מנוס מלעבור להסברים מתחום הפסיכולוגיה. ואמנם, נראה כי ההסבר המרכזי לשכר הבכירים הגבוה הוא הרבה יותר פשוט: העובדה שהוא מפורסם.
חובת פירוט שכר הבכירים התפתחה והשתכללה בשני העשורים האחרונים, ובמקביל זכינו גם לטבלאות מפורטות המפארות את העיתונות הכלכלית, ובהן מככבים מקבלי השכר הגבוה.
היוזמה לדווח על שכר הבכירים נסמכה על הטיעון (המאפיין את הרגולציה בשוק ההון) לפיו, כדבריו של השופט האמריקני-יהודי ברנדייס, "אור השמש הוא המחטא הטוב היותר". מחוקקי התיקון סברו כמובן כי פרסום השכר יהווה גורם מרתיע ומרסן, אולם בפועל שכר הבכירים לא רק שלא ירד, אלא הוא אף מכפיל עצמו בקרוב (במונחים ריאליים) אחת לעשר שנים.
נראה כי פרסום טבלאות השכר הפך דווקא לגורם מדרבן היוצר לגיטימציה לשכר גבוה. ראשית, נקודת המוצא במשא ומתן על שכרו של מנכ"ל היא טבלאות השכר הפומביות, כי "זה הסטנדרט". שנית, טבלאות השכר יוצרות רף נורמטיבי ה"מושך" אליו גם את שכר הדרג הניהולי הפחות בכיר. וחשוב מכל, שכר גבוה הפך מזמן מעניין כלכלי גרידא, לעניין של סטטוס - אתה משתכר, משמע אתה קיים. ויתור על שכר פירושו לא רק ויתור על הכנסה, אלא גם (ואולי בעיקר) איתות על שחיקה במעמדו של המנהל.
אכן, לפרסום השכר יש תועלות נלוות (לצרכי ניתוח אנליטי של החברה למשל), אולם הן ניתנות להשגה בנקל בדרכים חלופיות (למשל, השכר הפרטני ידווח לרשות ניירות ערך באופן לא פומבי, ואילו לציבור תדווח רק העלות הכוללת של X מקבלי השכר הבכירים, של כלל דרג ההנהלה, וכדומה).
המסקנה המתבקשת מהניתוח שלעיל קשה לעיכול, ובוודאי נראית מנוגדת לאינסטינקט הרגולטורי הבסיסי. אולם אם פרסום השכר הוא באמת אחד המשתנים המרכזיים המשפיעים על גובה השכר - עניין הטעון כמובן בדיקה נוספת ואימות - אזי נראה כי הדרך להתמודד עם עליית שכר המנהלים הינה פשוטה מהצפוי.
הכותב שותף במשרד פישר בכר חן וול אוריון ושות', ומרצה לדיני ניירות ערך בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב