השנים האחרונות מאופיינות בפריחה גדולה של ספרות סינית שמגיעה למערב. חלק לא קטן ממנה מתעסק בשנים השחורות של הטרור האדום מבית מדרשה של "מהפכת התרבות", אך בעוד שבספרים כמו "בלזק והתופרת הסינית הקטנה" - הביקורת ותיאור התקופה משמשים כנושא, ב"קורותיו של שו' סאן-גואן", זהו רק הרקע. כי הספר הזה מדבר על אהבה. בשפה פשוטה ויומיומית ואפילו דלה מאוד לכאורה מתוארים חייו של אדם סיני, פועל פשוט: "אני כבר לא שו' סאן-גואן מחלק הפקעות במפעל המשי, עכשיו אני שו' סאן-גואן חשל הפלדה במפעל המשי".
סאן-גואן, שמן על גלגלי המהפכה, אינו מתווכח עם גורלו, הוא שורד אותו בדרך היחידה שהוא יודע, מנסה לשמור על צלם אדם ולדאוג כמיטב יכולתו לשלושת בניו ולאישה שהוא אוהב, ושאיתה התחתן. בתוך הדלות וחוסר הכל המשותפים לו ולמיליונים אחרים הוא מסתפק במועט שבמועט שמעניקה לו משכורתו, אבל בשביל הדברים החשובים באמת הוא סוחר במשאב היחידי שיש לו - גופו. או ליתר דיוק דמו.
"כל מי שהבריאות שלו טובה הולך למכור דם. הלוא בעד מנה אחת של דם אפשר לקבל שלושים וחמישה יואן. בחצי שנה של עבודת אדמה מרוויחים ככה. והדם בגוף זה כמו מים מבאר, אם לא שואבים אז אין הרבה, אבל אם שואבים כל יום, תמיד יש המון...". וככה הוא מוכר את דמו כדי שאביה של יפהפיית העיר, ייתן לו את ידה. והוא מוכר את דמו כדי לחלץ את משפחתו הקטנה מחובות שנקלעה אליהם בשל ריב בין ילדים שבנו הבכור נטל בו חלק, והשנים עוברות והוא שוב נאלץ למכור את דמו כדי לשלם על טיפול רפואי לאותו בן שגוסס עכשיו בבית חולים בשנגחאי.
זהו סיפור על אהבה, למרות שהמילה אהבה לא מוזכרת ולו פעם אחת, להיפך. יש הרבה צעקות, מריבות, מילים קשות, אבל המעשים הם של אהבה. בלי פראזות גדולות, בלי הצהרות. רק מעשים. קטנים. של הקרבה גדולה.
יו הוא מלקט פרטים קטנים. כמעט בפינצטה. מתאר מעשים קטנים. מספר אותם בלשון פשוטה מאוד, כמעט דלה, ויוצר סיפור אהבה גדול. של אדם לאשתו. של אם לילדיה. של ילדים להוריהם. אהבה שמנצחת כנגד כל הסיכויים. "הוא ניגב את עיניו ואמר: קודם בכיתי כי חשבתי שאי-לה מת. עכשיו אני בוכה כי אני רואה שהוא חי...".
"קורותיו של שו' סאן-גואן, סוחר דם", יו הוא. תרגם והוסיף הערות: דן דאור. עם עובד