גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

‎‎איתות עצבני מירושלים / זוהיר בהלול‎‎‏

קו"ח: שידר מהאולפן של ערוץ 1 את מונדיאל 1994; ב-1998 בצרפת כבר יצא לשטח

התרחשות: "שובצתי על-ידי ערוץ 1 לשדר משחק בשלב המוקדם ב-1998 בפארק דה פראנס בין גרמניה לארה"ב. במהלך המחצית הראשונה היללתי ושיבחתי את היכולת של הנבחרת הגרמנית, ועליתי לטונים גבוהים כמו שאני רגיל. עם סיום המחצית, כשהחזרתי את השידור לארץ, היתה לי הרגשה שנתתי יופי של שידור. כמה שניות לפני שהתכוננתי לרדת לשתות משהו, צלצל הטלפון בעמדת השידור ועל הקו היה מישהו בכיר מרשות השידור שאומר לי בטון זועם - 'זוהיר, המרכזייה כאן בירושלים התפוצצה מטלפונים', ואני אומר לעצמי, מה קרה. לא חשבתי בכלל שזה קשור אליי. והבחור בצד השני אומר לי 'זוהיר, זה אתה. הכל בגללך. כל התשבחות ושירי ההלל לגרמנים הדליקו פה לא מעט אנשים עליך. בקיצור', הוא אומר לי, 'הם דורשים מאיתנו להרגיע את השדר שמהלל את גרמניה. מעכשיו ועד סוף המשחק אתה מפחית את מינון התשבחות שלך'.

רוחי נפלה. ישבתי מאובן בעשר הדקות שנשארו לי וחשבתי איך אני הולך לשדר עכשיו את המחצית השנייה. בסופו של דבר שרדתי את השידור, העברתי את המחצית השנייה, אבל זה כבר לא היה זה. את השידור הזה לא אשכח בחיים.

באותו מונדיאל זכור לי גם משחק ששובצתי אליו במארסיי בין דרום קוריאה להולנד. אמרתי לעצמי שאני אמנם לא מכיר בכלל את הקוריאנים, אבל אין בעיה, נתמודד. קיבלתי את הרשימה של הקוריאנים והתחלתי לעבוד לפי השיטה הקבועה שלי לנבחרות שאני לא מכיר: על דרך האלימינציה - הקרח הנמוך זה ההוא, הגבוה בהתקפה זה ההוא, ככה אני מסמן לי את השחקנים לפי התיאור הפיזי, מה שמשאיר לי עוד 4-5 שחקנים שאני צריך לזכור עם המספרים על החולצה. מתחיל השידור ואני רואה שכל השיטה לא שווה כלום. כל הקוריאנים נראים בדיוק אותו דבר, עם אותו שיער, ובאותו גובה. אי אפשר לזהות אף אחד. זה היה אחד מהשידורים המפרכים והגרועים שלי. אם היו ממנים ועדת חקירה ובודקים את הרמאויות שלי באותו שידור ואת הטעויות שלי, היו מסלקים אותי כבר באותו יום הביתה".

‏הכי נהניתי: "מונדיאל 1998 היה מונדיאל אריסטוקרטי, עם הרבה שיק, שהוציא ליציעים הרבה אנשים מהארון וחיבר אותם לכדורגל. אם הכדורגל נתפס עד אז בעיני כיותר 'צ'חצ'חי', המונדיאל ההוא הצליח לחבר אליו אנשים מהאקדמיה, פוליטיקאים, אנשי תיאטרון. תענוג גדול".

הקלטת האבודה / דן שילון

קו"ח: שידר את גביעי העולם במקסיקו 1970, גרמניה 1974, ארגנטינה ב-1978

התרחשות: "החיים של השדר ב-1970 היו שונים לחלוטין. מאחר שלא היו לוויינים לישראל, המשחקים היו משודרים בארץ באיחור של יום. שובצתי לשדר את המשחק הראשון אי פעם של ישראל במונדיאל, בין ישראל לאורוגוואי. ישבתי במגרש ושידרתי, ואת הקלטת עם הקול שלי היו אמורים להעביר ממרכז הבקרה במקסיקו סיטי בלוויין לאירופה ומשם היא היתה אמורה להגיע במטוס לישראל. משום מה, פס הקול שלי הועבר דווקא למזרח הרחוק. בסופו של דבר המשחק הראשון שלי הגיע לארץ בלי הקריינות שלי. רק למחרת השידור התברר לי שאת השידור ההיסטורי שלי אף אחד בישראל לא שמע.

‏לימים, אחרי שחזרתי לארץ ופתחתי טלוויזיה, יצא לי לראות את המשחק של ישראל מול שבדיה מאותו מונדיאל (1-1), זה שבו שפיגלר הבקיע את השער היחיד המפורסם - ונדהמתי לגלות שבמקום פס הקול שאני שידרתי מהמגרש, מי שמשדר את המשחק ומתאר את השער של שפיגלר הוא דווקא נחמיה בן אברהם. אחרי כמה שנים, הוזמנתי לראיון בערוץ 1 ושאלתי, 'למה אתם משדרים את המשחק עם קריינות של נחמיה בן אברהם ולא עם פס הקול המקורי שלי?'. התשובה שאמרו לי שם היתה: 'פס הקול שלך נמחק ונעלם'. אחרי עוד כמה שנים, הגעתי לראיון אצל אמנון לוי וכשישבתי בחדר האיפור היתה דלת שמשהו הפריע לה להיסגר. הסתכלתי למטה, ואני רואה קלטת שכתוב עליה 'ישראל-שבדיה, הגול של שפיגלר, דן שילון'. כל השנים היא כנראה היתה מוטלת שם על הרצפה. לקחתי אותה והענקתי אותה במתנה לשפיגלר. למיטב ידיעתי, הוא מחזיק בקלטת הזאת עד היום.

‏המונדיאל האחרון ששידרתי היה ארגנטינה 1978. שלפו אותו ברשות השידור מכיסוי המגעים להסכם השלום בין ישראל למצרים והייתי רחוק משידור כדורגל. הגעתי למשחק הראשון לילה לפני, כשאני לא יודע כלום על השחקנים. אני זוכר את עצמי יושב לילה שלם ולומד כדי להשלים פערים. ברגעים הראשונים של המשחק הייתי בהלם. לא זיהיתי ולא ידעתי מי זה מי".

הכי נהניתי: "מונדיאל 74'. הייתי אחוז התלהבות מנבחרת הולנד כמו כל הישראלים. כשהם כבשו את השער בדקה הראשונה בגמר נגד גרמניה, השמחה שלי לא ידעה מעצורים. הסוף, לצערי, ידוע. במונדיאל הזה נחשפתי לתופעת טבע יוצאת דופן בדמותו של יוהאן קרויף, עם כדורגל וירטואוזי שאף אחד לא הציג מאז".

ארוחת בוקר מפתיעה / דני דבורין

קו"ח: הגיע לאנגליה 1966 ככתב מטעם עיתון "חדשות הספורט"; שידר את גביעי העולם בגרמניה 1974, ארגנטינה 1978, ספרד 1982, מקסיקו 1986, איטליה 1990, ארה"ב 1994 וצרפת 1998, כולם כשדר "קול ישראל"

התרחשות: "הרגע הגדול שלי הוא 1982, מדריד. ערב הגמר בין איטליה למערב גרמניה אני מקבל טלפון מאברהם קליין שקיבל את הכבוד להיות קוון בגמר, והוא אומר לי 'דני, מחר בבוקר תצטרף אלינו לארוחת בוקר במלון'. שאלתי אותו, 'עם מי?', הוא ענה: 'איתי, עם הקוון השני והשופט המרכזי של הגמר, קוהליו הברזילאי'. שאלתי את קליין על מה הוא מדבר ואם הוא יודע באיזה עצבים נמצא שופט ביום של משחק גמר. 'דני, לא רק שאלתי אותו אם אתה יכול לבוא, אמרתי לו גם מי אתה', הוא אומר לי. 'אין שום בעיה, אתה יכול לאכול איתו, לדבר איתו על כדורגל, הכל'.

למחרת, תוך כדי הארוחה, אני שואל את קוהליו עם איזה מטבע הוא עושה את ההגרלה של המשחק, ומיד אני מכניס יד לכיס ומוציא מטבע ישראלי ונותן לו. 'הנה, זה כסף ישראלי - אתה מוכן להשתמש בו להגרלה בין שני הקפטנים?' קוהליו לקח את המטבע, והטיל אותו במשחק כמה שעות מאוחר יותר.

אותה ארוחה, אגב, זכורה לי מעוד סיבה. תוך כדי אכילה אני זוכר את עצמי מציץ הצדה ורואה ששניים-שלושה שולחנות מאיתנו יושב בן אדם מבוגר ואוכל לבד. אני מזהה שזה לב יאשין הגדול, שוער בריה"מ. אני מסמן לקליין להסתכל, והוא אומר לי 'דני, זה לא הוא'. כד לפתור את המחלוקת, אחרי כמה שניות של דיונים קמנו אל אותו בחור, שהודה: 'כן, אני לב יאשין'. קליין עלה בריצה לחדר שלו וירד עם גלויות של העיר חיפה והביא אותם ליאשין".

‏הכי נהניתי: "ארגנטינה 78. האווירה הכללית במדינה היתה של שיכרון חושים. המלון שלי היה ברחוב קוריינטס בבואנוס איירס, שעליו אומרים הארגנטינאים: 'הרחוב שבו אף פעם לא ישנים'. מבחינת האווירה הכללית לא היתה תחרות לבואנוס איירס 78'".

רוברטו אהובי / אבי רצון

קו"ח: פרשן במונדיאל 1990 באיטליה, ארה"ב 1994, צרפת 1998

התרחשות: "הגמר הלא נשכח במונדיאל 1994 בלוס אנג'לס בין איטליה לברזיל. כל מדינת ישראל רצתה ברזיל, ורק אני איטליה. כשהגיעו בעיטות ההכרעה כבר הייתי בפאניקה, והאדרנלין של מאיר איינשטיין ושלי כבר הזכיר את מה שחווינו בפארק דה פראנס שנה קודם לכן עם נבחרת ישראל. ואז הגיע הבעיטה של באג'ו. וחשבתי לעצמי מה יותר טוב מבאג'ו? הפנטזיסט האולטימטיבי הרי בועט פנדלים עם אחוזי הצלחה בלתי רגילים. כבר ראיתי את הכותרת של המאמר שלי בעיתון למחרת: 'רוברטו, אהובי'.

ברגע שהכדור פגע במשקוף, חרב עליי עולמי. זה היה רגע ספורטיבי קשה מאוד. באמצע השידור הורדתי את הראש ושמתי את המצח על השולחן, כשמאיר עוד מנסה לאושש אותי.

באותו ערב מאיר ואילן מנס הטכנאי הלכו לאכול במסעדה האיטלקית שמול המלון שלנו בלוס אנג'לס. אני נשארתי בחדר אבל וחפוי ראש. אחר כך הגיעה השמחה לאיד מכל כיוון. קראתי את כל הביקורות המביכות בעיתונות הספורט, והרגשתי שהם כותבים באופן אישי נגדי. זה בדיוק כמו שאני שומע היום את אלי אוחנה, בכל פעם שהוא מדבר על כדורגל איטלקי אני מרגיש שהוא מדבר אליי, מתכתב איתי. ואוחנה הרי מבין בכדורגל בערך כמו שאני מבין בנעשה בחלל".

הכי נהניתי: "ארה"ב 94, בגלל שאיטליה פתחה רע ולמרות זה הלכה הלאה עד שהגיעה לגמר. זה היה מרגש מאוד מבחינתי, גם בגלל שמדינה שלמה חיכתה לי בפינה". ‏