"אזורים התנפחה יותר מדי", כך אמר בראיון ל"גלובס" באוקטובר 2007 היזם שעיה בוימלגרין, שנה לאחר שרכש את השליטה בחברת הנדל"ן מידי אי.די.בי לפי שווי חברה של 2.1 מיליארד שקל. המשבר כבר היה בפתח, ובוימלגרין קיבל את פניו עם הלוואות בשמיים, פרויקטים תקועים, והנהלה לא יציבה.
שנתיים קודם לכן, שוק ההון קיבל בברכה את הגביר שהגיע מארה"ב, רכש את השלד הבורסאי גמביט תקשורת מחשבים מידי מייקל דייויס, ושינה את שמו לבוימלגרין קפיטל. בוימלגרין הביא מעט הון עצמי מהבית, אך בעיקר גייס מכל הבא ליד, וכולם נתנו: בנקים (בעיקר מזרחי-טפחות) ומוסדיים, שרכשו אג"ח בריבית נמוכה וללא ביטחונות.
שופע ביטחון עצמי יצא בוימלגרין למסע קניות אגרסיבי, תמיד ביוקר, עם פרמיה מעל מחיר השוק, ולעיתים גם במהירות וללא בדיקת נאותות ראויה: מתחם אסותא תמורת 50 מיליון דולר, השליטה בקבוצת אנגל לפי שווי של 600 מיליון שקל, מלונות שרתון ו-אקור תמורת 68 מיליון דולר, ורכישת מתחם עלית ב-80 מיליון דולר.
צריך להתאמץ כדי להיזכר בעסקה טובה שביצע בוימלגרין. באותם ימים כל מטאטא ירה, ורק כשהתחיל המשבר כדור השלג של בוימלגרין קפיטל התחיל להתגלגל. כמו באפריקה ישראל ובחברות אחרות שהיו על סף קריסה, הנהלת החברה הכחישה בתחילה כל קושי לעמוד בהחזר החובות בזמן. רק במארס 2009 בוימלגרין קפיטל הודיעה שלא תעמוד בתשלומים בזמן. בהמשך, חתמה החברה על הסדרי חוב עם הנושים, אך הם לא הושלמו עד היום.
בקשת דיסקונט, שלו חייב בוימלגרין 77 מיליון שקל, למתן צו פשיטת רגל וכינוס נכסים נגד שעיה בוימלגרין היא החותמת למה שכבר היה ידוע זמן רב בשוק ההון.