בישראל מתנהל כעת מחול שדים סביב היזמות ומה שהתחיל בכינויי גנאי, כמו "כרישי נדל"ן" ליזמים בשטח הבנייה, הפך למלחמה של ממש נגד היזמים העסקיים. וזאת, תחת מסווה המאבק בריכוזיות הגדלה כביכול של הבעלות על החברות הציבוריות במשק על ידי מספר קטן של משפחות בעלות הון.
אין ספק שמלחמה זו כבר גרמה ועוד תגרום לנזק ארוך טווח למשק, ולא תשיג דבר שאי-אפשר היה להשיג בעלות קטנה בהרבה על ידי קביעת תקנות מתאימות לפעילות של קבוצות עסקיות.
גידול ביזמים לא מבטיח צמיחה
מדוע בכלל זקוק המשק לעסקים גדולים ולקבוצות עסקיות? מחקרים אמפיריים מראים שגידול במספר היזמים במשק כשלעצמו אינו מבטיח האצת הצמיחה הכלכלית. ההסבר לכך פשוט. חלק ניכר מהיזמים החדשים אינם מצליחים ורבים אחרים נשארים קטנים, כך שאינם תורמים לכלכלה כל תוספת מעבר למה שהיה תורם היזם לו עבד כשכיר.
זאת, מכיוון שהיזם לא מתאים מבחינת הרקע וההשכלה או מפני שהתנאים הסביבתיים לא מתאימים או פשוט משום שהיזם לא התכוון להמשיך ולהצמיח את העסק.
התוצאות הכלכליות משתפרות באופן ניכר כאשר אפשר לבחור מראש את אותם היזמים המכוונים גבוה, ובמדיניות כלכלית מעודדת צמיחה נכון עוד יותר לתמוך באותם יזמים שכבר הוכיחו את יכולתם ליצור צמיחה מהירה בשלבים הראשונים של המיזם.
אולם, אפילו כל אלה אין בהם די. לפי European Commission, מחסור בהון עסקי ובהזדמנויות להנפקה ראשונית (IPO) בשוק המניות המקומי עלולים לעצור את ההתרחבות המהירה של מיזמים חדשים.
בארה"ב בשנות ה-90 קרנות הון שיחקו תפקיד חשוב בהאצת הצמיחה של חברות חדשות. באירופה, לעומת זאת, שוק ההון הפחות מפותח העלה את עלות ההון ומנע התפתחות מהירה של מיזמים חדשים. זהו אולי אחד הגורמים לכך שהפריון באירופה עלה בכ-9% ב-15 השנים האחרונות לעומת כ-48% בארה"ב (ראו תרשים).
ואצלנו: נראה שלא חסרים לנו יזמים שאפתניים וגם שוק ההון פועל כראוי. ברור לכל, שיזם שמפתח טכנולוגיה חדשה ראוי לעזרה, למרות הסיכוי הנמוך להצלחה כלכלית, והוקמו קרנות לסיוע לעסקים קטנים.
לעומת אלה, מתגבר כעת המסע נגד היזמים המצליחים, בעלי החברות הציבוריות, כחלק מהמאבק בריכוזיות. מי שהחל לעסוק בנושא היה בנק ישראל, שקבע בדו"ח האחרון שלו כי "ישראל נמנית עם המדינות הריכוזיות בעולם המערבי". זאת, על סמך מאמרים קודמים, שמראים, הפלא ופלא, שישראל נמצאת כמעט במרכז הטבלה (ראו תרשים) וקובעים כי חלה ירידה חדה בריכוזיות בעשר השנים שלגביהן היו לכותבים נתונים.
הבעיה העיקרית שמוצא בנק ישראל בריכוזיות היא הסיכון המערכתי, שנובע מכך שהקבוצות העסקיות הפכו "גדולות מכדי ליפול" או "מורכבות מכדי ליפול". כל אלה מונחים השאולים מהשיח האמריקני לגבי מערכת הבנקאות. בארה"ב יש הרוצים לפרק אותה, כך שכל בנק יהיה קטן יותר ולא יהווה סיכון מערכתי. על כל אלה ענה כבר הפרופ' פול קרוגמן, בהזכירו שבמשבר הגדול הקודם (השפל הגדול) קרסו בנקים קטנים יותר במספרים גדולים יותר, וספק רב אם זה הקל על הטיפול בבעיה.
לבסוף ראוי להדגיש, כי ישראל הלכה בעניינים אלה בכיוון הפוך למגמה האמריקנית, וטוב שכך. בעוד שהאמריקנים ביטלו כמעט את כל המגבלות על פעילות הבנקים (ביטול ה-Glass Steagall Act), אילצה ישראל את הבנקים להיפרד מרוב האחזקות הריאליות שלהם.
כעת מנסים האמריקנים להטיל על הבנקים מגבלות חדשות שעלולות להוריד את הכנסותיהם בכ-40%, לדעת אנליסטים, וכך להגדיל שוב את הסיכון המערכתי. מה שדרוש בישראל הוא דווקא עידוד היזמים המצליחים להשקיע בארץ במקום לדחוף אותם להשקעות מעבר לים.
הכותב הוא כלכלן
mikeastrachan.com