גלובספורט - סיקור מונדיאל 2010
הכל אישי. הכל אנשים. מחקרים מלמדים שבני-אדם מאמצים אידיאולוגיות ורעיונות בשל משיכתם, הערכתם, הערצתם לאנשים הנושאים את האידיאולוגיה והרעיון. כלומר, לא האידיאולוגיה והרעיון גורמים לנו ללכת שבי אחר אנשים מייצגים, אלא האנשים המייצגים הם המושכים ומשכנעים אותנו להאמין ולאמץ רעיון ודרך.
אני מאמין בקונספציה הזו. אני סבור שהיא נכונה. אני משוכנע שיחסנו האישי, הרגשי או המקצועי כלפי אנשים ובאמצעות אנשים, הוא למעשה מסלול חיינו.
בואו נבדוק את יחסנו למשחקי גביע העולם בכדורגל דרך הפריזמה המוצעת. נעשה זאת על רגל אחת ובקיצור נמרץ משום שהטורניר קרוב והיריעה קצרה.
אני לא מדבר על דייגו ארמנדו מראדונה. זה מקרה קל. שחקן אחד, יחיד ומיוחד, שברגליו ובידו לקח לבד גביע עולם. מראדונה בעל יכולת על-טבעית ואישיות לא נסבלת.
אפשר לנסוע ברוורס ליוהאן קרויף ההולנדי, שלא הצליח אמנם לקחת גביע, אך משחקו האלגנטי והאינטליגנטי היה שווה מונדיאל שלם. או פלה הברזילאי שהיה הטוב מכל בני ארצו הטובים ביותר.
נפתח עם מונדיאל 1998. מיטיבי לכת, רק מיטיבי לכת, יזכרו אולי שבפעם הראשונה התנהל הטורניר בשיטת הנוק-אאוט. זאת ועוד, את שלבי ההכרעה בנוק-אאוט חרץ לראשונה פטנט שנקרא "שער הזהב". זה שייך לפרוצדורה או בעצם למהות. אך זה נשכח. לעומת זאת, אין מי שישכח את הכוכב הצרפתי שהפציע, זינאדין זידאן, אשר חורר פעמיים את הרשת הברזילאית במשחק הגמר. וכמובן את רונאלדו, הברזילאי המצוין, שבמשחק הגמר, או ערב קודם, חטף פחד גבהים, או סחרחורת, או שלשול.
היזכרו, למשל, במונדיאל 2002. הראשון שנערך ביבשת אסיה. הראשון שנחצה לשניים והתקיים בו בזמן בשתי מדינות שונות. מדובר בנתונים היסטוריים, משמעותיים בהחלט, גם מבחינה גיאו-פוליטית, גם מנקודת מבט ארגונית. אבל מי זוכר. לעומת אלה, תגידו "רונאלדו", הברזילאי, מלך שערי המונדיאל ההוא, בעל נעל הזהב, שהכריע את גרמניה והביא לארצו את הגביע. הו, את זה זוכרים. את רונאלדו זוכרים, גם בגין פיק הברכיים שחטף בגמר מונדיאל 1998, בתבוסה לצרפת, גם בשל העובדה שארבע שנים אחר-כך, חרף פציעה, הוא שב וכיפר בגדול.
חזרו, בבקשה, מהיום ארבע שנים לאחור. מונדיאל 2006. טורניר דהוי, מאובק, נראה מיושן כבר בעת ששוחק. מי נבחר אז לשחקן המצטיין? פאביו קנבארו, הבלם של נבחרת איטליה. בלם טוב, שהיה אז בן 32, אבל לא משהו לאכסן בזיכרון. קנבארו נבחר בצדק לשחקן מצטיין. הבעיה הייתה שבחירתו העידה על הקמפיין כולו. ומה הצליחה ההיסטוריה לחלץ מאותו מונדיאל? נכון, את נגיחתו של זידאן בחזהו של האיטלקי המקועקע מטראצי והרחקתו של זידאן בכרטיס אדום.
כאשר מדברים על הטורניר שייפתח ביום שישי הקרוב, מדברים על ברזיל, בכפוף ליכולתו של קאקה. על אנגליה, בתנאי שוויין רוני ישכיל לתת את שנתן בליגה האנגלית ורצוי קצת יותר. מסננים את איטליה, גם משום שאנדראה פירלו לא בכושר ואיננו עוד מה שהיה.
עכשיו אני מגיע לעיקר. ליונל מסי הוא שמו של העיקר. המחונן מכולם, זריז רגליים כקוסם, מהתל בנימוס בקשוחים שבמגינים, תופר לולאות כרוקמת תחרה ומסיים בבעיטה המשחילה את הכדור לרשת כמו חוט לקוף של מחט.
מסי הוא הבונבון של נבחרת ארגנטינה. איזה ילד, חמוד, חינני, כולו גומת-חן אחת. ואיזה בן-אדם, צנוע, ביישן, חף מגינונים. איפה הוא ואיפה כריסטיאנו רונאלדו הפורטוגלי, בעל יציבת הטווס, עם בלורית הג'ל הזקורה, תוקפן שנחלץ בדוחק ממעשים מפוקפקים.
כן, ברור, אני רוצה שמסי יניף את גביע העולם. לא אכפת לי ארגנטינה. אכפת לי מסי. מכיוון שהוא ארגנטינאי ולא ישראלי, לצערי הרב, לא אנגלי ולא הולנדי, לא ברזילאי ולא ספרדי - אז שתהיה ארגנטינה. אם כך יהיה - אני מקווה אך מתקשה להאמין שכך יהיה - ממילא בעוד ארבע שנים איש לא יזכור היכן בדיוק, באיזה ארון באיזו מדינה, מונח הגביע. את מסי יזכרו. או שלא.
אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2
גלובספורט - סיקור מונדיאל 2010