בערוץ אחר אפשר היה לדבר על "קפיצת מדרגה", בערוץ 1 אפשר לדבר על מהפכה: השידור באיכות HD הוא מעולה, האולפן נראה מצוין, השידור טוב מאוד, ההגשה והפרשנות סבירים. אם מישהו חשש שאולפן המונדיאל של ערוץ 1 יהיה פרק המשך בסדרת התקלות הטכניות נוסח רוממה, הרי שהפעם הכל - בינתיים - דופק כמו שצריך.
מוטי שקלאר, מנכ"ל רשות השידור, לא הסתיר את שאיפתו לחבר לערוץ הממלכתי, דרך שידורי הכדורגל, קהלים שכבר אבדו לו. במהלך עונת הכדורגל הישראלית זה יצא ככה-ככה: אמנם הרייטינג של השידורים היה גבוה יחסית לערוץ, אבל ההגשה נראתה כמו משהו שלא עודכן מאז ימי "מבט ספורט" המיתולוגית. במונדיאל, כך נדמה, הבינו ברוממה שזו אולי הזדמנות אחרונה לעלות על רכבת הרייטינג.
הביצוע בינתיים הוא ללא דופי, אבל כמה שאלות, מהקלה לכבדה, מתעוררות בכל זאת: למה צריכים כל-כך הרבה משתתפים בפאנל של "נבחרת החלומות" הלילית? למה צריכים להחזיק "מחלקת ספורט" שלמה על כספי האגרה שלי, במקום להסתפק בכתב שיכסה את הנושא ולרכוש שירותי שידור ואולפן בשיטת "אאוט-סורסינג" למשל מערוץ הספורט?
ואני ממש לא רוצה להיות קטנוני, אבל מה עוד, חוץ מיצר פרסום, מסביר את נוכחות המנכ"ל, בבגדי ספורט, בקדימון שמציג את כל ה"טאלנטים" של הערוץ? מישהו ראה בקליפים דומים את אבי בר (מנכ"ל ערוץ הספורט) בין מודי בר-און לשימי ריגר? את אבי צבי בין ליאור שליין לאורנה בנאי? את אבי ניר בין אדיר מילר לאייל קיציס? וזה רק באות א'.
פליפר בסנדוויץ'
"הלגונה הסודית", א' 22:00, "יס דוקו"
זהו שידור שני לסרט זוכה האוסקר, אבל מאחר שערוצי תעודה זוכים לרייטינג נמוך, סביר מאוד להניח שחלק גדול מהקוראים החמיץ את השידור הראשון.
אני לא רוצה לשים כאן ספוילרים (כיוון שחלק מהאפקטיביות של הסרט היא שניתן לצפות בו כמעט כסרט עלילתי), אבל רק לתהות האם, ככלות הכל, גם היחס שלנו לבעלי-החיים אינו מושפע מיחסי ציבור של חלק מהמינים השונים?
לפני 8 שנים הציעו, ברצינות גמורה, כמה אקטיביסטים ממערב-אירופה להחרים את המונדיאל ביפן ובדרום-קוריאה בגלל נטייתם של האחרונים לאכול כלבים. שלא תבינו אותי לא נכון: המחשבה על גור כלבים שעובר מהכלוב אל הסיר גורמת לי צמרמרות, אבל ברור לי שההבדל הוא תרבותי, לא מוסרי, ביני - אוכל פרות, כבשים, תרנגולות, חזירים וחיות אחרות לבין הקוריאני שמכרסם להנאתו את חברו הטוב ביותר.
הוא הדין לגבי הדולפינים: הקלסתרון המחייך שלהם, הקול שנשמע כמו צחוק וההתנהגות הכמו אנושית הופכת את הסבל שלהם למשהו שגרם לילדים שלי, למשל, לבכות בעת השידור הראשון. ספק גדול אם הם יעמדו בסיבוב נוסף.