אפנה ישר לשורה התחתונה: הצעת החוק של ח"כ דני דנון היא עוד אחת מאותן הצעות חוק אוויליות, שאין מאחוריהן כל מחשבה מלבד רצון כן לחשיפה תקשורתית. אשר על כן, אם אנשים עסוקים הנכם, אני משחרר אתכם מקריאת הטור שלהלן.
עכשיו, אם בכל זאת החלטתם להקדיש לנושא כמה דקות קריאה, אני מבקש להתנצל על כך שאני הופך בעל-כורחי לשותף למזימת בזבוז זמנכם היקר. ועכשיו - לעניין עצמו.
בלי שפם
החוק, שזכה לכינוי "חוק הדוגמניות" או "חוק הפוטושופ", מבקש לאסור על פרסום תמונות של מי שהיקפיה הוצרו באופן מלאכותי באמצעות תוכנה לעיבוד תמונות (להלן "פוטושופ"), כדי למנוע מנשים, ובעיקר מנערות צעירות, לפתח אובססיה לרזון, שסופה בהפרעות אכילה למיניהן, לרבות אנורקסיה שעלולה לגרום למוות.
לכאורה, שירות חשוב ביקש דנון לעשות לציבור, שכן כל המציל נפש אחת...וגו'.
כעורך מגזין שקהל היעד המוצהר שלו הוא גברים, קורה לא אחת שהצוות הגרפי שלי מסתייע בפוטושופ כדי לטפל בתמונה. לעיתים, אגב, מדובר בתמונת גבר, ולעיתים קרובות כולל הטיפול לא הצרה של היקפים אלא "שיפוץ" קל לעור הפנים, הסרה של פיגמנטים שונים ועוד תופעות שנחשבות ללא אסתטיות.
פעם, נשבע לכם, כלל הטיפול הרחקה וירטואלית של שיער משפתה העליונה של גברת אחת. אני מתנצל מראש בפני כל הנשים שהושפעו מהריטוש האכזרי שגרם להן למרוט את שפמן במיני טכניקות אכזריות ומכאיבות לא פחות. מה לעשות? עם כל ההערכה לאמנית דגולה כפרידה קאלו - אני, שמרן שוביניסט מדכא שכמוני, מעדיף אתכן בלי שפם.
מפסגת הכרס
בעוונותיי, אני לא רק שמרן שוביניסט ומדכא, אלא גם שמן. כמעט כל חיי הבוגרים אני נלחם במשקל-היתר שלי באמצעות דיאטות או פעילות גופנית מאומצת, ולמרבה הצער, בלא מעט פעמים מנצח השמן שעוטף אותי את הכריסטיאנו רונאלדו שחבוי בתוכי.
אגב, סביר להניח שגם אם הייתי מרעיב את עצמי עד מוות, לא הייתי יכול להתהדר ב"קוביות" בבטן כמו שיש למר רונאלדו דלעיל. אז מה - נאסור על הטלוויזיה לשדר משחקי כדורגל שבסיומם מחליפים השחקנים היריבים את חולצות המשחק שלהם זה עם זה?
אתם רשאים, כמובן, להטיח בי שאני מלגלג על כרסי ממרומי מעמדי הרם ולא ממעמקי תסכול שיכול להוליך לאנורקסיה, כאותה בת 15 המביטה ברגליה הדקיקות של דוגמנית מורעבת. ובכן, ייתכן - אבל העובדה שאני מוצף בפרסומות לאוכל שבהם נראים אנשים יפים להפליא בולסים בלי הכרה מבלי להיענש אפילו בגרם מיותר, עלולה לחסל אותי לפני שהרזון (החולני לטעמי, אבל זה כבר עניין אחר) יקטול כאן נערות על ימין ועל שמאל.
רוצה לומר - אם כבר בהפרעות אכילה עסקינן, הרי שהשמנת יתר קוטלת פי כמה מאות מאנורקסיה למשל (שאגב, למיטב ידיעתי קשורה בדרך כלל בבעיות של התפתחות מינית - ולאו דווקא ברצון להיראות על-פי צו האופנה).
אבל למה לעצור כאן? התקשורת לא מראה לנו רק אנשים רזים יותר מאיתנו, אלא גם יפים יותר (כמה אנשים מתים מדי שנה מסיבוכים של ניתוחים פלסטיים? אולי נוציא גם דיוקנים נאים במיוחד אל מחוץ לחוק?), ולא די בכך, אלא שחלקם גם מצליחים יותר ועשירים יותר.
לו הייתי עדה יונת
אני, גם אם אמית עצמי באוהלה של כימיה, לא אגיע להישג שזיכה את פרופסור עדה יונת בפרס נובל, וגם אם אטול מכוש לידי ואעדור בחצר ביתי עד צאת נשמתי, לעולם לא אגיע לממון בסדרי גודל שבהם מתברך עתה יצחק תשובה.
אז מה, זה לא מתסכל? זה לא גורם ל"סטרס" נורא? והרי אותו "סטרס" חמקמק הוא, על-פי חלק מהקרדיולוגים המומחים, קטלני בהרבה מתופעות כמו עישון או השמנת יתר! אם כך, בואו נאסור גם חלוקת פרסים, מלגות, נסגור את מדורי החברה שמתארים את חייהם הטובים של האנשים היפים והמצליחים האלה.
תמריצי כושר
אבל בואו ונשוב לאותה דוגמנית שהפכה כרגע ממידה 36 למידה 34, אולי 32 בזכות פלאי הטכנולוגיה. יעלה בדעתכם שהיו נשים שהביטו בתמונתה המרוטשת להפליא - ובמקום לפתח הפרעות אכילה נרשמו לחדר-הכושר וזכו בשל כך לסיבולת לב-ריאה טובה יותר? אולי דווקא אותו תצלום מרוטש, גם אם לא היתה זאת כוונת המרטש, הציל יותר חיים משגדע?
"חוק הפוטושופ" האווילי לא הגיע אפילו לרבדי דיון אלה. מבחינת כוונת המחוקק הוא כבר השיג את מטרתו - זיכה את חבר הכנסת שיזם אותו בדקות חשיפה יקרות.
אבל אם מבקש דנון לקבת את תמיכתי בהצעתו, אבקש ממנו לקחת אותה צעד אחד קדימה ולכלול בה גם איסור פרסום פומבי של הצעות חוק שלא נועדו אלא להקנות כמה אינצ'ים בעיתון למציע.
זה אולי לא מוביל להפרעת אכילה ממארת, אבל מעצבן אותי באופן שגורם ללחץ הדם שלי לעלות, וכבר כתבתי למעלה שיתר לחץ דם הוא סכנה בריאותית נפוצה בהרבה מכול הפרעות האכילה גם יחד.
ניר קיפניס הוא מבקר הטלוויזיה של "גלובס" ועורך המגזין" ManTalk".