גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

במסגרת מאמצי ההסברה סביב תקיפת המשט לעזה, פרסם משרד החוץ בפליקר סדרת תמונות של ציוד לחימה שנתפס על הספינה. "בעמוד הפליקר של משרד החוץ הישראלי, התמונות של מה שמכונה כלי הנשק שהוחרמו על הספינות שלקחו חלק במשט החופש לעזה נותנות עדות מספקת לערמומיות של הטרוריסטים האנטישמים הללו", כתב בסרקסטיות הבלוגר איבן קפקא, והציג עדויות שהתמונות מזויפות.

בפירוט שמופיע לצד התמונות בפליקר נכתב כי הן צולמו ב-2003 וב-2006. מגיבים בפליקר דיווחו על כך, והשתמשו במידע כדי לנגח את צה"ל ואת ישראל. אחרים ניסו לטעון שמדובר בטעות תמימה, לא בשקר. גולש אחד הסביר שלא ייתכן שהתמונות צולמו בפברואר 2006, משום שדגם המצלמה שאיתה צולמו לא יצא עדיין לשוק באותם ימים, ושמדובר בפאשלה של הצלם, שלא כיוון את המצלמה לתאריך הנכון.

כשהבינו במשרד החוץ מה קרה, מיהרו לערוך בפליקר את תאריך צילום התמונה ולהתאימו לתאריך הפשיטה. אלא שצילומים דיגיטליים נשמרים עם "מידע EXIF", אוסף של פרטים טכניים על התמונה, ששמר את התאריך המקורי. השינוי הידני, אף שהיה הדבר הנכון לעשות עובדתית, רק תרם לתחושה שישראל מנסה לרמות את העולם.

הדיון הזה, קטן ולא מהותי לסיפור הגדול ככל שייראה, הוא לחם חוקה של השיחה באינטרנט: בלוגרים, פייסבוקרים, טוויטרים ושאר פעילי רשת משמשים בו-זמנית עיתונאים, פרשנים, בודקי עובדות, טוקבקיסטים ופובליציסטים (לפעמים זה עובד לטובתנו, כמו כשהבלוג הפופולרי Little Green Footballs חשף כי סוכנות רויטרס חתכה שתי תמונות של תקיפת חיילים על המשט והעלימה מהן סכין שהחזיק אחד מפעילי השלום).

לדעת איך לעשות מדיה חברתית זה קודם כל לזנוח את תורת הלחימה שפיתחת להתמודדות עם העיתונות המסורתית, ולהבין שמדובר בסוג אחר של אינטראקציה: מלחמת גרילה, קרבות פנים אל פנים, קטנוניות, תכסיסנות והומור. לשכת העיתונות הממשלתית ספגה ביקורת על אימייל ששלחה לעיתונאים הזרים שבאו לסקר את המצור על עזה, שבו המליצה להם בציניות על מנות במסעדת פאר עזתית. היא זכתה לשטיפה גם על שליחת הסרטון הסאטירי של לאטמה "בטעות" לעיתונות הזרה. הצעדים הללו נכונים עקרונית, אבל צה"ל, לשכת העיתונות ומשרד החוץ הם גופים ממלכתיים שלא יכולים להרשות לעצמם להיות ממזרים, והתוכנית של משרד החוץ להסתתר מאחורי ארגוני קש הסברתיים תתפוצץ לנו בפרצוף כשאומת האינטרנט תחשוף את פרצופם האמיתי, מה שיקרה בלי שום ספק.

פתרון אפשרי הוא הקמת מוצב הסברה מקוון רשמי אך בלתי מעונב, שידבר אל הגולשים בגובה העיניים ולא בשפה ממשלתית-דיפלומטית, ייתן במה לתכני גולשים רלוונטיים בלי לקחת אחריות על כלל היצירה וההתבטאויות שלהם, וישמור על קשר דו-כיווני עם בלוגרים ופעילי מדיה חברתית בולטים בארץ ובחו"ל. שיעורי בית: ללמוד את הדברים הטובים מעמוד הפייסבוק החדש והסחבקי של משטרת ישראל.

גם בפורמט הזה יהיו כישלונות ופאדיחות אינטרנטיים, שהם בלתי נמנעים בסוג האינטראקציה הזאת - דוגמה טובה לכך היא טוויטר שגרירות ישראל בבריטניה, שבשבוע שבו נחשפה חוליית המוסד שחיסלה את מחמוד אל-מבחוח דיווח על ניצחון של שחר פאר בטורניר דובאי במילים "שחקנית טניס ישראלית מבצעת חיסול על מטרה בדובאי". על משרד החוץ ומשרד ההסברה להיות ערוכים להתמודד עם נפילות כאלו, כמו שסטנדאפיסט עורך להתמודד עם צופים שבאו להפריע להופעה.

לא רוצים את "אם תרצו"

גם תנועת "אם תרצו" מתנהלת ברשת כמו דביל בחנות חרסינה, כשהיא מחליפה דיונים וטיעונים באיומים משפטיים. יו"ר התנועה, רונן שובל, איים בצעדים משפטיים נגד קהילת ויקיפדיה העברית, שהעזה להגדיר את "אם תרצו" כתנועת ימין, מה שגרם לגניזת הערך. התנועה גם הגישה תביעת דיבה על סך 2.6 מיליון שקל נגד מפעילי קבוצת הפייסבוק "אם תרצו - תנועה פשיסטית", בטענה של הוצאת דיבה, וגרמה לסגירת אתר "אם תרצו ואם לא תרצו - המהפכה הפשיסטית השקטה", שלטענתה נפתח על ידי מפעילי אותה קבוצה (כשעיתון "הארץ" פנה לקבל תגובות לידיעות על התנועה, הן לוו באיום כי "יש להביא תגובה זו במלואה. כל שינוי או השמטה יהווה פגיעה בשמנו הטוב על כל הנגזרות מכך").

בארה"ב יש חוק בשם SLAPP, שנועד למנוע תביעות דיבה שמטרתן השתקת ביקורת. בסוף מאי הונחה על שולחן הכנסת "הצעת חוק למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי", שמאפשרת לבית המשפט למחוק על הסף תביעות כאלה, ולחייב את התובע לשלם הוצאות משפט ופיצוי של 50 אלף שקל ללא הוכחת נזק. על ההצעה חתומים הח"כים אורי אורבך, ניצן הורוביץ ושלי יחימוביץ', שהיו עיתונאים בעברם, ואם לא חוו את השיטה על בשרם ודאי שמעו עליה מקולגות. החוק הזה יגן לא רק על עיתונאים, אלא גם על אנשי אומת האינטרנט.

קבוצת האקטיביזם האינטרנטי החדשה "עד כאן" לא מחכה לחוק: בסוף מאי היא פתחה את "אם תרצו - כל האמת", בלוג שמרכז טענות נגד התנועה. "הקמנו את הקבוצה בגלל התחושה שלנו שבזמן האחרון יש הפקרות מוחלטת בכל מה שאנשים תופסים שלגיטימי להגיד על אנשי וארגוני שמאל בארץ", אומרים הפעילים בראיון אימייל. "אנחנו רוצים שכל מי שיחפש את 'אם תרצו' בגוגל יגיע גם לאתר שלנו. אנחנו רוצים להחדיר לתודעה את האמירה שמחשבה שמאלית היא לא רק לגיטימית, אלא חשובה וקריטית לקיום ארוך טווח של המדינה פה".

האם כבר פגשו במכתב מעורך דין? "לא, 'אם תרצו' עדיין לא איימו עלינו בתביעה. מה שמזכיר לנו שאנחנו רוצים ליזום פעולה מול הבירוקרטים של ויקיפדיה, שהורידו את הערך עליהם. מה שווה אנציקלופדיה שמעלימה תנועות פשיסטיות מהמפה?"

עורך הדין של "אם תרצו" יתקשה לסגור אותם: האקטיביסטים לא מזדהים בשמותיהם ("שמאלנים", השיבו בראיון אימייל כששאלתי לזהותם), והבלוג נפתח בקהילת וורדפרס.קום, שידועה בשמירה על חופש הביטוי של הבלוגרים שלה גם כשזה הוביל לחסימת הגישה לאתר בסין, בברזיל, בטורקיה ובמדינות נוספות.

הקומבינה של הקומבינה

בטור הקודם סיפרנו על הספאמרים של פייסבוק שפותחים עמודים עם תכנים נחשקים ("אנג'לינה ג'ולי חזה חשוף חובה לראות מה זה יצירת אמנות"), מאלצים את הגולשים ללחוץ "לייק" כדי לראות אותם, ואחר כך הופכים את העמוד לפרסומת, בדרך כלל לפירמידה אינטרנטית כלשהי. באותו טור סיפקנו לינק-עוקף-ספאם, שמאפשר לצפות בתכנים בלי לעשות "לייק" לעמוד (http://j.mp/aeFJ0A).

קומבינה דומה הגיעה החודש ממקום מפתיע: בורגראנץ'. רשת המזון המהיר העלתה לפייסבוק מבצע שבו צריך לענות מהר על חידה כדי לזכות בהטבות. השאלות היו קשות במיוחד, והזמן שהוקצב לתשובות היה קצר, מה שתסכל גולשים שניסו להשתתף במבצע. במקביל החלה להסתובב שמועה ברשת לפיה אפשר לעקוף את החידון ולהגיע ישר להטבה על ידי שינוי כתובת העמוד. יועץ אסטרטגיות האינטרנט גל מור העלה בבלוגו השערה שלפיה בורגראנץ' עצמה עומדת מאחורי המהלך, משום שהבאזז סביב הקומבינה יותר יעיל מהבאזז סביב המבצע המקורי, ושהרשת מרוויחה ממילא כי הגולשים נדרשים לספק מספר סלולרי כדי לקבל את ההטבה, ובעתיד יקבלו פרסומות נוספות למספר הזה. ימים ספורים אחר כך עלה בבלוג הפרסום "מזבלה" פוסט של מקאן אריקסון, משרד הפרסום של בורגראנץ', שהתוודה שהשמועות היו חלק מהקמפיין.

לפני שנה חשפתי ב"העין השביעית" שורה של קמפיינים שמקאן אריקסון הריצה באמצעות בלוגרים, אשר קיבלו על כך תשלום, כשבחלק מהמקרים הם התבקשו להסתיר את העובדה שמדובר בקמפיין. ניר רפואה, ראש פיתוח תוכן ומדיומים חברתיים במקאן אריקסון, אמר לי אז: "חשוב לי להדגיש שזה חלק מתפישת העולם שלי, האישית וגם של מקאן, שאנחנו לא פועלים בגרילה ובסתר". השמועות על בורגראנץ', נכתב החודש ב"מזבלה", הופצו "באמצעות בלוגרים מובילים, גולשים בפייסבוק בעלי אלפי חברים, פורומים ואתרי נוער". בגרילה ובסתר.

רשימות - חיסול

אומת האינטרנט הישראלית רוחשת תוכן. נדמה שתחת כל אתר תוכן ותיק שמפרפר או נסגר, נפתח אתר חדשות או בלוג קבוצתי חדש: mysay החדשותי, סלונה הנשי, במחשבה שנייה הדעתני, gvr הפוסט-שוביניסטי (גילוי נאות: סייעתי בהקמתו ואני כותב בו), אחר המיברגי, ואפילו האייל הקורא החופרני מחדד קרניים בהנהלה חדשה ועין הדג הקולנועי נמצא במגעים לחזרה למים.

שתי קהילות בלוגים, רשימות ובלוגלי, היו בין הנספים. רשימות הוקמה ב-2003, כשאנשי קבוצת קונספציה רצו להביא לבלוגוספירה נבחרת כותבים שלא היו להם הכישורים הטכניים לפתוח בלוג, ולא רצו לטבוע בים הפקא3ות של ישראבלוג. בלוגלי הוקם ב-2006 כדי להביא את בשורת הפלטפורמה החופשית וורדפרס לבלוגרים ישראלים, שלא ידעו או רצו להתעסק עם התקנות ורכישת דומיינים. עם השנים רשימות ובלוגלי נקלעו לקשיים תפעוליים, שנבעו מהצורך להשקיע זמן וכסף שלא היו, ומהיעדר תורמים/משקיעים.

פליטי שתי הקהילות הללו נקראו להגר אל וורדפרס.קום, שבדומה לבלוגלי מספקת שירות אירוח בלוגים חינמי, אך בניגוד לה מתחזקת ומעדכנת את המערכת - אחרי הכל, היא מופעלת על ידי אוטומטיק, החברה שמפתחת את וורדפרס.

הבלוגוספירה הישראלית התבגרה והתפתחה, והיום אפשר למצוא בלוגים איכותיים עצמאיים, בקהילות הממוסדות, ברשתות חברתיות ואפילו באתרי חדשות, שאימצו את הפורמט המצליח עבור כותביהם. רשימות ובלוגלי היו גלגלי העזר של המהפכה הזאת. היא לא זקוקה להם עוד.

עוד עידוק: room404.net ובטוויטר: @idokius