הסלוגן שמתנוסס על האוטובוס שמוביל את שחקני נבחרת ספרד ברחבי דרום אפריקה הולך ככה: "תקווה היא הדרך שלי, ניצחון הוא הגורל שלי". די הגיוני אם לוקחים בחשבון שעד היום תמיד הספרדים הביאו איתם למונדיאלים תקוות גדולות, מבלי שהגורל הסכים לשתף פעולה עם החגיגה. עד כמה שזה נשמע מוזר, הישג השיא של ספרד במונדיאלים היה הופעה בחצי הגמר ב-1950.
בספרד תמיד ראו עצמם כמועמדים להגיע רחוק. זה נבע בעיקר בגלל שני מועדוני העל של המדינה, ברצלונה וריאל מדריד, שייצרו לאורך השנים מאות שחקני כדורגל גדולים והיו אכסניה לשחקנים הטובים בהיסטוריה. אבל ברמת הנבחרת זה פשוט לא עבד. "הסיפור הזה הסתיים", טען אנדוני זוביזרטה, שוער העבר ושיאן ההופעות של הנבחרת בכל הזמנים, בראיון לאתר goal.com. "הזכייה ביורו 2008 שינתה כאן את כל התפיסה".
יורו 2008 הוא אכן נקודת המפתח. וגם המאמן שהוביל את הנבחרת באותו טורניר, לואיס אראגונס. "הוא שינה לגמרי את המנטליות שלנו", הצהיר צ'אבי ל-AP. הדבר שאראגונס עשה ביורו 2008 היה די פשוט: להתאים את השיטה לשחקנים, ולא את השחקנים לשיטה. הכוח הגדול של ספרד הוא בכמות שחקני מרכז השדה האדירים שלה - אינייסטה, צ'אבי, פברגאס. אותם חבר'ה שהתחנכו בברצלונה וגדלו על טהרת ה"טיקי-טאקה" ומורשת המסירות הקצרות שהחדיר במועדון יוהאן קרויף. כולם שחקני 50/50 קלאסיים, כל אחד מהם הוא מנהל משחק מחונן בפני עצמו. חברו אותם יחד, וקיבלתם מכונה בלתי ניתנת לעצירה.
בספרד הצליח אראגונס לחקות בצורה הכי מושלמת את הסגנון שצמח בקטאלוניה. "אחרי שנים, לראשונה ספרד פיתחה סוף סוף סגנון כדורגל משלה", כתב פרשן ה"מארקה", סנטי סגווארלה. "סוג השחקנים שיש לנו במרכז השדה לא קיים בשום מקום אחר בעולם. רק כאן זה יכול לעבוד".
***
עד כמה שזה יישמע מוזר, פעם ספרד היתה רחוקה אלפי קילומטרים מהמקום הזה. הלניו הררה, אבי ה"קטנאצ'יו" האיטלקי, הנחיל לספרדים את השיטה ההגנתית כשאימן אותם בין 1959 ל-1962. אפילו בעבר הקרוב יותר, הימים בהם המאמן היה חבייאר קלמנטה (1992-1998), נודעה ספרד כנבחרת קשוחה, אפילו אלימה, אבל לא ככזאת שמסוגלת לייצר כדורגל גדול. "האדומה העצבנית", נהגו לכנות אותה אז בגלל סגנון המשחק הפיזי, ובגלל כמות השחקנים הבאסקים הגדולה שזומנו לסגל (הבאסקים ידועים בספרד בפיוז קצר הרבה יותר).
אבל כל זה שייך להיסטוריה. אראגונס כבר לא שם, אבל ויסנטה דל-בוסקה כן. "הוא האיש הכי מתאים לנבחרת הספרדית, כי הוא מאמן של שחקנים", כתב סיד לואו, פרשן הכדורגל הספרדי של "הגרדיאן". "גם בימיו בריאל מדריד הקונספט שלו היה פשוט - אם יש לי כישרונות, אני נותן להם להתבטא".
אז הקונספט השתנה. והתוצאות הגיעו. אחר כך, הגיעה גם האמונה. זאת שגורמת לסלוגן על האוטובוס להישמע מאוד מציאותי. "תמיד הגענו לטורנירים הגדולים כשאנחנו חוששים מברזיל, גרמניה, איטליה", אומר זוביזרטה. "אבל השחקנים הנוכחיים משדרים לכל העולם שהם הכי טובים ושאין חשש מאף אחד".
***
והעולם כנראה מאמין לשדרים שהוא מקבל. ספרד בהחלט נחשבת לפייבוריטית מספר 1 להניף את הגביע ביוהנסבורג ב-11 ביולי. יחס ההימורים עליה כזוכה הוא הנמוך ביותר - עומד על 1 ל-4.5, נכון לאתמול, אצל סוכנות "ויקטור צ'נדלר". לפני ברזיל (1 ל-5), ארגנטינה (7.5) אנגליה (8) והולנד (9).
ארסן ונגר, מאמן ארסנל, שוהה בימים אלו בדרום אפריקה. כשהגיע לגלריית האומנות של סווטו, שאלו העיתונאים במקום מה דעתו של הצרפתי על הנבחרות במונדיאל. "יש את ספרד, שהיא נבחרת מכוכב אחר", אמר. "ויש את כל היתר. ברזיל היא הטובה מבין כל היתר".
האמונה של העולם בספרד נובעת קודם כל מאוסף הכישרונות המרוכז הבלתי רגיל שלה. אתר transfermarkt.de מעריך את שווי השוק הכולל של השחקנים בסגל הספרדי ב-650 מיליון אירו. יותר מכל נבחרת אחרת בעולם. ארגנטינה וברזיל, לדוגמה, במצב ממש עלוב לעומת ספרד, עם שווי של כ-350 מיליון אירו לכל אחת.
הזכרנו את שחקני מרכז השדה מקודם. אבל העומק האדיר של ספרד מתבטא גם ביתר העמדות: חלוצים כמו וייה וטורס, שוער כמו קסיאס. פיקה, פויול וסרחיו ראמוס בהגנה. וצ'אבי אלונסו, ופדרו, ודויד סילבה, וחזוס נאבאס. אריק איינשטיין היה יכול לכתוב שיר מיוחד רק עבור נבחרת ספרד מודל 2010.
***
מה בכל זאת יכול לעצור אותם? פרשן "הטיימס", גבריאל מרקוטי, מעלה כמה אנקדוטות. "קודם כל, יש נתון סטטיסטי שאי אפשר להתווכח איתו - הפייבוריטיות הכי גדולות לפני גביע עולמי כמעט אף פעם לא זוכות בסופו של דבר במונדיאל", הוא אומר. "אולי זה הלחץ שמשחק תפקיד, אבל רק ברזיל ב-1970 ו-2002 היתה מועמדת ראשית לפני הטורניר, וגם סיימה אותו כמנצחת".
עניין נוסף מעניין שמצא מרקוטי קשור למבנה הפיזי של שחקני ספרד. "שחקן השדה היחיד שצפוי לעלות בהרכב שלהם והגובה שלו הוא מעל 1.82 מטרים, הוא ג'רארד פיקה. 6 הנבחרות הקודמות שהגיעו לגמר המונדיאל העלו בגמר לפחות שלושה שחקנים הגבוהים מ-1.82 מטרים".
העניין הפיזי הוא משמעותי הרבה יותר מסטטיסטיקה כזאת או אחרת. לא הרבה זוכרים, אבל אפילו בדרך לזכייה הגדולה ביורו 2008, היה לספרד מקום אחד שהיא כמעט כשלה בו: רבע הגמר, שם איטליה וערימת הנפילים שלה גררה את אנשי ה"טיקי-טאקה" עד לפנדלים. מי בכלל היה מדבר היום על שיטות קטאלוניות מתוחכמות אם המזל באותו יום היה הולך עם האיטלקים?
***
אני לא אוהד של ספרד, ואני לא רוצה שהם יזכו במונדיאל. אני מעדיף את אנגליה. אבל זה לא מונע ממני להיות מאושר שסוף סוף ספרד מצטרפת למונדיאל הזה. בעיקר כי ספרד משחקת כדורגל, ובמונדיאל הזה אין כדורגל עד עכשיו.
עד עכשיו אין מספיק גולים, אין קצב נורמלי למשחקים ואין שחקנים שמוציאים אותנו מדעתנו עם דריבלים סוחפים. הדבר היחיד שכולם מתעסקים בו כבר כמעט שבוע רצוף זה וובוזלות. היום, כשצ'אבי ימסור לאינייסטה, שישאיר כדור קטן אחורה לפברגאס - אפילו הרעש של הזמבורות המחרידות האלו לא יצליח לקלקל.