"שלום רב, ותודה שהזמנתם אותי לנאום כמנכ"לית משרד החינוך.
בפתח דבריי, ברצוני לדבר על נושאים הקרובים ללבי, הנמצאים על סדר היום החברתי והמדיני של כולנו. כך למשל, הצורך בכינון חוקה ושינוי שיטת הממשל. לא ייתכן שמפלגות קטנות תהפוכנה ללשון המאזניים ותסחטנה את תקציב המדינה, גם לא ייתכן שלא יסגרו את גלי צה"ל שמבזבז כל-כך הרבה כספי ציבור ללא סיבה. פתחתי במסע כי הבטחתי לילדיי מדינה אחרת. אני הולכת לכל מקום שמוכנים להקשיב לי, ומצלצלת בפעמון כי אין מבוגר אחראי. אני מתכוונת להוביל מהפכה, ומודה לכם על הבמה שנתתם לי"
(מנכלי"ת משרד החינוך רונית תירוש בכנס בהרצליה, בנאום שלא ננאם).
שוו בנפשכם שזה מה שהיה קורה. תארו לעצמכם שכך אני ושכמותי היינו מתנהלים כאשר נשאנו במשרה ציבורית. ועכשיו דמיינו שגם לא היינו נזקקים לתקופת צינון, ויום אחרי נאום שכזה היינו מעמידים עצמנו לבחירות.
כך, לצערי, מתנהלים היום חיינו התקשורתיים.
בניגוד לעובדי מדינה בכירים - כפי שהייתי אני - המחויבים בתקופת צינון לפני הכניסה לפוליטיקה, בניגוד לאנשי צבא בכירים שחייבים ללבוש מכנסיים קצרים בתקופת המעבר בין החאקי לבין החליפה בכנסת - הרי שלאנשי תקשורת העוסקים בפוליטיקה אין שום מחויבות שכזו בחקיקה. ראוי לציין כי יש להם מחויבות כזאת על-פי כללי הרשות השנייה, אך במדינה שלנו מה שלא בא בחוק - לא בא.
חשוב לי לומר - שלא ינסו לבלבל אתכם באשר לכוונות החוק. שימו לב לרשימת השמות הבאה: מנחם בגין, משה שרת ואבא אבן. יוסי שריד, אורי אבנרי ואריאל ויינשטיין. סילבן שלום, אמנון רובינשטיין, אהוד אולמרט, טומי לפיד, יוסי ביילין, דני נווה, שלי יחימוביץ', ניצן הורוביץ, אורי אורבך ודניאל בן-סימון.
כולם היו עיתונאים מוכשרים - ונהפכו לחברי כנסת מוכשרים לא פחות. כולם ראויים ולמעלה מכך. לכן הבעיה שאותה אנו מציפים היא מעמד התקשורת ולא מעמד חברי הכנסת.
אם האנשים בבית יצפו במסך הקטן, לנגד עיניהם יתנהל קמפיין בחירות שיגיע למיצוי ביום ההליכה לקלפי, על-ידי מעבר של המגיש מכסא המגיש ל"כורסאות עור הצבי". איך נוכל להאמין לדיווחיהם? איך נוכל לוודא שכלב השמירה של הדמוקרטיה לא יאבד את חוש ריחו?
אין לאפשר בשום אופן לחברת חדשות ערוץ 2, הנשלטת על-ידי הציבור בהיקף של 40%, להיות פלסטלינה בידי אנשי תקשורת עם יומרות פוליטיות. משאבים ציבוריים אלה אינם יכולים לעמוד לשימושם הפרטי בשום אופן.
שוו בנפשכם כיצד היו מגיבים אנשי התקשורת, אילו לדוגמה היה מתרחש מעבר פתאומי של רגולטורים ממועצת הרשות השנייה לאחת מזכייניות הערוץ. דמיינו כיצד היו מגיבים עיתונאים לו היו יודעים כי דיווחים תקשורתיים מצד קולגה נעשים במקביל למשא-ומתן פוליטי על הצטרפות למפלגה של המדווח. הרי הנזק לאינטגריטי ברמה המערכתית יכול להיות בלתי נתפס.
השאלה המתבקשת, אם כן, אינה האם יש צורך בצינון אנשי תקשורת - אלא מתי חייב איש התקשורת לחשוף את כוונותיו הפוליטיות ולהתנתק מכיסאו המקצועי, אם בכוונתו לצאת לדרך פוליטית.
מאחר שמסתמנת חולשה באכיפת רוח תקנון הרשות השנייה, כמו גם חולשת הממלכה ביכולתה למצב את ערוצי וטורי החדשות כפלטפורמה אובייקטיבית ונטולת פניות - הרי שחוק חובת הצינון הופך להיות מחויב המציאות. עד כדי כך מחויב המציאות, שיאיר לפיד ייצא בהודעה שמשמעה תמיכה בחוק, עוד כשאנו שרויים בתהליך הגשתו.
ריאליטי, כבר אמרנו?
ח"כ תירוש יזמה כנס ביום ד' בכנסת בנושא "חוק צינון לאנשי תקשורת" שהגישה, ושיובא לוועדת השרים לחקיקה.