אפשר להגיע מיד לשורה התחתונה בענייני השחיתות הקשורים למינהל מקרקעי ישראל: נראה שבגלל טבע האדם וכוח התפקיד, אי-אפשר למנוע לחלוטין את השחיתות הגדולה של בעלי תפקידים בכירים במינהל - אבל אפשר ועוד איך לחסל את גילויי השחיתות הקטנים, היומיומיים, אלה שאינם מצויים כלל בתחום הרדאר של העיתונות ומנגנוני הבקרה המקובלים (למשל מבקר פנימי או אפילו מבקר המדינה).
בפרשה שבגינה הוגש השבוע (ב') כתב אישום אנחנו מוצאים 19 נאשמים, שמהם שניים הם עובדי מינהל מקרקעי ישראל: עופר עידה, מי שהיה ראש מדור חוזים במחוז מרכז של המינהל, ודרור פוטרמן, שהיה ראש ענף במחלקת שירות מרחבי באותו מחוז.
שני אלה נותנים את השירותים הקטנים. למשל, הנחה לא מקובלת על דמי חכירה שנתיים לבעלי דירות מינהל. למשל, חישוב דמי ההיתר אם אדם בדירת מינהל רוצה להרחיב את דירתו והפקיד מתעלם מכמה קריטריונים וקובע חיוב נמוך יותר מהנדרש על-פי הכללים. למשל, חישוב מוטה במכוון של הריבית על דמי היתר לבניית יחידת דיור נוספת.
"הציבור מאבד אמון"
אי-אפשר להקל ראש בשחיתות, כי שחיתות היא שחיתות. אבל מדובר כאן בשני בעלי תפקידים לא בכירים, העוסקים במתן שירותים לקהל הרחב. פרשיות שחיתות מהסוג הזה היו ויהיו כל עוד המינהל ייתן את השירותים הקטנים האלה בהיקף כזה.
מצד אחר עומדות פרשיות השחיתות הכבדות, ובקטגוריה הזו יש שתי דוגמאות אקטואליות. עודד טל, מי שהיה ממלא-מקום מנהל מחוז מרכז, הורשע לאחרונה בקבלת שוחד משורה של אנשי עסקים, וביניהם דודי אפל, אביגדור קלנר וסמי מצלאווי.
כאשר אפל בא לעודד טל, והפקיד הבכיר שינה בדיעבד את חוזה פרויקט הפינוי-בינוי והוסיף לאפל עוד יחידות דיור מעבר למה שהיה מצוין בחוזה - זו היתה שחיתות גדולה. וכאשר אשתו של טל מקבלת עבודה בחברה של אפל - השחיתות הגדולה מובנת מאליה (הפרשה נחשפה בזמנו במוסף גלובס נדל"ן על-ידי נעה וסרמן-עמיר). הפטנט של העסקת האישה אצל היזם תמורת תמיכה בתוכניות היזם חזרה על עצמה גם במקרה של קלנר ומצלאווי.
"זוהי השחיתות הציבורית בהתגלמותה ובכיעורה", כתב השופט דן מור. "עודד טל, פקיד ציבור בכיר, מנצל את מעמדו למאמציו לקבלת טובות הנאה אישיות. המכרז על אדמות מדינה הינו הפרטת מקרקעי המדינה שבניהול המינהל. חובתו של הנאשם היא לעמוד על משמר זכויות הציבור במשאב הציבורי היקר ביותר, המקרקעין. והנאשם מציב עצמו, במודע, במצב של ניגוד עניינים, ומתוך מניעים אישיים הוא עוצם עיניו, מאפשר ליזם הפרטי לשפר את עמדותיו בחוזה שנכרת עמו מול המדינה, דהיינו הנאשם מנצל את כוחו כנאמן הציבור על אדמות המדינה לצורך שיפור מעמדו, תפקידו ומצבו הכלכלי. אין פלא שהציבור מאבד כל אמון במינהל הציבורי ובמשרתיו".
הדוגמה השנייה לשחיתות גדולה היא כמובן פרשת הולילנד וספיחיה (הולילנד עצמה אינה קשורה למינהל אלא רק לוועדות התכנון בירושלים) - פרשת בריכות המלח של דני דנקנר ופרשת חברת הזרע.
מבחינת המינהל, החשוד העיקרי הוא ראש המינהל הקודם יעקב אפרתי והשר הממונה אהוד אולמרט. החשד הוא כי בדרגים הגבוהים ביותר של המינהל היה משוא-פנים לטובת יזם גדול, כמו למשל הכרה בסיווג הקרקע של דנקנר כ"קרקע עירונית" ולא כ"קרקע חקלאית".
הרפורמה תחסל
בשחיתות הגדולה צריך להילחם על-ידי בקרה מתמדת על פעולות בכירי המינהל. אבל השחיתות המתגלה בכתב האישום הנוכחי היא השחיתות הקטנה, זו שנולדת בחיכוך של בעלי דירות מול פקידי מינהל בדרגים הזוטרים, זו השחיתות שמזמינה את תופעת המאכערים הקטנים הפועלים משני צדי הדלתות במינהל.
בשחיתות הזאת אפשר להילחם רק בדרך אחת: ליישם את הרפורמה במינהל שעליה הצביעה הכנסת בחודש אוגוסט 2009, רפורמה שבמסגרתה חוכרי המינהל בדירות יקבלו קניין מלא על הדירות - ולא יצטרכו יותר להגיע לדלתות המינהל כדי לקבל אישור לתוספת חדר.
זהו אחד ממוקדי הרפורמה החיוביים, ויישומו יחסל את השחיתות הקטנה.