יחיאל שבי הוא דובר משרד התקשורת ובעל תואר דוקטור בלימודי מזרח תיכון
הפגנות החרדים בעמנואל ובירושלים והפגנות אזרחים מודאגים מההשתלטות החרדית, מעוררות את החשש שהחברה הישראלית מתפרקת ושאנו הופכים ממדינת ישראל למדינת שבטי ישראל.
אבל כדי לאחות את השבר שנדמה שאמנם מתהווה, לא צריך לפעול בדרך כור ההיתוך המפא"יניקי של ימי קום המדינה. נהפוך הוא - צריך לחנך להכרת האחר, ולהכרה בו.
צריך לבחור בדרך שונה מזו של אבות מפלגת העבודה, שחשבו שאם כולנו נשירה "הורה ממטרה", נמיר את שמותינו הגלותיים בשמות צבריים, נלבש בגדי חאקי, נקנה בגדי "אתא" ונחבוש כובע טמבל, נהפוך לישראלים. במקום זאת, הטמבל קם על חובשו, וכעבור 62 שנה מצאנו פה אוסף של מרכיבים שמתפרדים אט אט, מהצבר הישראלי שניסו ליצור פה, ממנו נותר מעמד הביניים המתדלל שנושא את עול החברה על כתפיו.
אנחנו מוצאים שבני המגזרים המייצגים את השונה - בני עיירות הפיתוח, המתנחלים, העולים החדשים מתגייסים ליחידות המובחרות בצה"ל, בו בזמן, שבני האליטות המייסדות כבר מזמן שולחים את בניהם ליהנות מקרני השמש בקריה, ולהסתנוור מאורות הניאון של מחשביה, אם הם בכלל מתגייסים.
דומה כי כל השדים יוצאים מן הבקבוק - השד החרדי, העדתי, המשתמט האנרכיסטי והבדלן הערבי - ואיפה למען השם יישאר מקום לאזרח הישראלי?
מתוך מאמץ לשמור על כל השדים בבקבוק ולמנוע את התפרקות החבילה, אנחנו דוחקים עד לקצה את בני הקבוצות האחרות. לא מרוע לב, אלא מטענות על פחד קיומי - אמיתי או מדומה, אגב, זה בכלל לא משנה.
אולי אם נקשיב לאחר, אז נגלה שהוא דומה לנו. אולי זעקות החרדים בעמנואל לזכות לחינוך שבו הם קובעים את החוקים, שבו הם שומרים על הייחוד שלהם, מקוממות ככל שתהיינה, הן גם הזעקה של החילוניים להכרה באורח חייהם ובלגיטימיות שלו. באופן מקומם, הכינוי חילונאי מגיע מן המילה הארמית נוכרי - בן ניכר, שונה - לא משלנו. אולי כולנו רוצים בסך הכל הכרה.
באופן דומה, אנו רואים שהרצון החילוני הלאומי להעלים את האחר, להתכחש לקיומו, לדחוק אותו הרחק אל מעמקי ההיסטוריה הבלתי רלבנטית - גם הוא לא צלח.
הפתרון הוא בהכרה בשבטיות ובהצבעה על זהות האינטרסים הקיומיים. עלינו לחזור לימים של כל ישראל חברים זה לזה. ולהבין את צירופי אותיות המילה חבר: חבר, בחר, רחב - אדם מתחבר לאדם אחר מתוך בחירה, ובכך שניהם מרחיבים את דעתם ומתרחבים בעוצמתם.
מ-"פרשת קורח", למדנו על תוצאותיה הקשות של המחלוקת שגרמה לאדמה לבלוע את קורח וכל עדתו. והלא כולנו חפצי חיים אנו. עלינו להפנים כי תורת ישראל ומורשתו מצווים אותנו להנהיג חוקה אחת שווה, של זכויות וחובות בין כל בני האומה הישראלית - "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם".
לכן, השירות למען הקהילה הוא התחליף המודרני לאוכלוסיות שמסיבות שונות לא יכולות ליטול חלק בהגנה על גבולותיה החיצוניים של הארץ. תמורת הפטור משירות צבאי, ייטלו אותם מגזרים חלק בשמירה על בטחונה של החברה האזרחית - סיוע לאחר, לשונה, לחלש ולסביבה: התנדבות בבתי חולים, במתנסים, במרכזים הקהילתיים, במחלקות גני הנוי.
בשנים האחרונות גוברת התופעה שבה תלמידים לקראת גיוס תורמים שנת שירות ללא תשלום ביישובי הפריפריה. לצד זה, ישנה פריחה בגיוס למכינות קדם צבאיות, דתיות כחילוניות. הם פועלים על פי חזונו של אלברט איינשטיין שאמר: "הדרך הנכונה לחנך בני אדם, היא לשמש להם דוגמא". הבה נשמש דוגמא בכך שנקבל את האחר אך נבחר לחזק את הדומה בינינו ואת המחבר בינינו, ונדרוש בלי מורא מכולם, לשאת בנטל - כי זו התקווה שלנו.