איזה הבדל תהומי. איזה הבדל בין התנהלות נציגות המוסדיים של אפריקה, ממנה עשו הבנקים ולב לבייב קרקס, לבין התנהגות נציגות המוסדיים מול סקורפיו ושטיינמץ.
בנובמבר הקודם גילו המוסדיים שלבייב הסכים להזרים כסף לבנק הפועלים, בעוד הוא מתעקש איתם שאין לו יכולת להזרים שקל נוסף לחברה, אחרי שקראו על זה בערב ב"גלובס". היום כל ניואנס במו"מ בין בנק הפועלים לשטיינמץ מלווה בגילוי נאות לנציגות מחזיקי האג"ח.
מצא את ההבדלים
אבל ההבדל העיקרי הוא הנחישות. אם בתחילת המו"מ עם סקורפיו המוסדיים היססו מללחוץ את שטיינמץ אל הקיר, הרי שאחרי שבנק הפועלים נכנס לתמונה והפעיל לחץ על שטיינמץ גילו המוסדיים שגם להם יש כוח. הנציגות סירבה לקבל תספורת, סירבה ששטיינמץ ייתן העדפה לבנק, ולא היססה לאיים על סקורפיו בפירוק.
ההתעקשות הצליחה. שטיינמץ דרש בתחילה כי הסכום שיזרים לחברה כדי לשלם למוסדיים, יוגדר כחוב כלפיו שיהיה בכיר לחוב של שאר הנושים. כלומר מחזיקי האג"ח יקבלו את שאר כספם רק אחרי ששטיינמץ יקבל את 100 מיליון הדולר שהזרים. תספורת לכל דבר ועניין. בהצעת הפשרה הנוכחית שטיינמץ כבר נסוג מהדרישה.
כעת בישורת האחרונה דורשים המוסדיים סימטריה מול הבנק. לא ברור להם (וגם לנו לא) מדוע הם נדרשים להפחית את שיעור הריבית, ולא לקבל את תשלומי הריבית במשך 30 חודשים, בשעה שבנק הפועלים ממשיך לקבל ריבית באופן שוטף.
בראש של שטיינמץ
למו"מ יש גם צד שני, ההתנהלות התמוהה של שטיינמץ. כשמביטים על התנהגותו עולה השאלה מה עבר לשטיינמץ בראש? מה הוא חשב שיצא ראש בראש נגד בנק הפועלים, או כשהציע הצעות בלתי קבילות למוסדיים. אם שטיינמץ באמת הגיש את ההצעות הראשוניות כבסיס למו"מ רציני, הרי שחטא במודיעין לקוי ובאי הבנת הנפשות הפועלות.
ואם מדובר בשיטת העז, שבה מכניסים למשא ומתן הצעות לא סבירות כדי להציג מראית עין של ויתורים, אזי נראה ששטיינמץ לא העריך את עוצמת הזעם שעורר, ואת אובדן המוניטין שיגרם לו. כך שבסוף שטיינמץ גם משלם, גם מוותר על החזר ההזרמה, גם מאבד מוניטין ויוקרה וגם יוצר משקעים מרים לעתיד.