יש שתי דרכים להצביע על בעייתה המרכזית של ישראל - מיעוט האנשים העובדים בה לפרנסתם. הדרך הראשונה היא להצביע על הנתונים המדאיגים, כפי שעשה זאת מרכז טאוב. בדו"ח האחרון של המרכז, מצביע פרופ' בן דוד על שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה: שיעורים אלה נמוכים ביותר בקרב חרדים וערבים; ועוד מצביע הדו"ח על כך שהילדים הלומדים בחינוך החרדי אינם מקבלים את "ארגז הכלים" - דהיינו את לימודי הליבה - שיאפשר להם להיכנס לשוק העבודה והפרנסה.
ואכן, בעוד שיעורי האבטלה מאונס דומים בישראל ובארצות ה-OECD, שיעורי אי-העבודה - האבטלה מרצון - גבוהים ביותר בישראל (18.9% מהאוכלוסייה בגילאי העבודה, בהשוואה ל-11.5% במדינות ה-OECD).
הדרך השנייה היא לבדוק מה היה קורה בישראל, אילו האבטלה מרצון הייתה יורדת ומגיעה לרמה המקובלת במדינות המערב. בדרך זו נבדוק לא את התל"ג לנפש, אלא את התל"ג לעובד, לישראלי המפרנס את עצמו (וכן את המחפש עבודה), מבלי לכלול את המובטלים מרצון. תוצאות בדיקה זו מדהימות: ישראל מטפסת ומגיעה לרמה של מדינה עשירה (אין צורך לומר כי נתונים אלה מתעלמים מהפערים הגדולים והמדאיגים בין מפרנסים עניים לעשירים - סיפור נפרד וחמור כשלעצמו).
אם מחלקים את התוצר הלאומי במספר העובדים, ההכנסה הממוצעת בישראל היא 64.2 אלף דולר לאדם עובד, קרוב מאוד לנתונים המקבילים בגרמניה ובריטניה. אך כשמתחשבים בכוח הקנייה של ההכנסה (בלשון הכלכלנים - Purchasing Power Parity) - ישראל עולה מעלה, זאת משום שהיא זולה יחסית למחירי המצרכים במדינות העשירות: בהתחשב בכוח הקנייה, ההכנסה לעובד בישראל היא 68 אלף דולר, גבוהה מאשר בגרמניה (!) (64.4 אלף דולר) שווה לזו שבבריטניה (68.4 אלף דולר) אך נמוכה מזו של צרפת (75.3 אלף דולר) וארה"ב (92.2 אלף דולר) ששם פריון העבודה וההון גבוה במידה רבה מזה בישראל (הנתונים נכונים לשנת 2009).
לאיזה נתון נוסף אנו זקוקים כדי להוכיח שהבעיה המרכזית שלנו, המונעת מאתנו להיות מדינה עשירה, היא האבטלה מרצון? לאלו אותות אזהרה נוספים זקוקה הממשלה אשר במדיניותה ההרסנית - כמו זו של ממשלות קודמות - מעודדת אבטלה מרצון ובדרך זו מרוששת את ישראל?
וקיים, כמובן, עניין נוסף: הציבור העובד בישראל מפרנס ביד נדיבה את הציבור הבוחר באבטלה מרצון. אך כמה זמן יימשך מצב זה, כאשר כל הנתונים מצביעים על כך שחלקו של הציבור הלא-עובד יגדל כשיעוריו הגבוהים של ריבויו הטבעי? כמה זמן יכול תהליך זה להימשך מבלי שיביא לאי-שקט ולמרד של משלמי המסים?
כיצד מגדילים את שיעור העובדים ומקטינים את שעור המובטלים מרצון? עניין זה הינו מרכזי לכלכלה ולחברה שלנו. הפתרונות אינם פשוטים אך הכרחיים.
על כך נדון בהזדמנות אחרת.
הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)