לפני שבוע, במשך יום שישי כולו, לא חדל הטלפון בביתה של שרה ב"ק, כתבת ערוץ 2 שחשפה לפני 3 שנים את פרשת בית-הספר בעמנואל, לצלצל. קצת לפני כניסת השבת הגיעה אחת השיחות האחרונות. על הקו היתה רבנית חרדית.
"איך את מרגישה עכשיו, ביום שישי?", עקצה הרבנית, כשהיא רומזת למאסרם של ההורים החרדים מעמנואל יום קודם. "בסדר גמור", ניסתה ב"ק להתנער מהנושא, אולם הרבנית לא הרפתה. "ומה את אומרת על זה שהבן של השופט חשין נהרג?", המשיכה הרבנית, תוך שהיא יוצרת קשר בין התאונה בה נהרג שניאור חשין לפסיקת בג"ץ.
"מה שאת אומרת ממש מסוכן", ענתה ב"ק לרבנית, וזו ריככה מעט את הטון: "לא, חס וחלילה. אני לא יודעת מה החשבונות של הקב"ה. מי יכול לדעת מה החשבונות של הקב"ה? הוא מדבר אלינו בפרחים".
קשה לומר שב"ק נדהמה מהדברים, ובכל זאת היא מבקשת לא להפוך את שיחת הטלפון הזו לחזות הכול. "לא סומנתי", היא אומרת בראיון ל-G - ומתארת תמונות נוספות מהימים האחרונים שבהם הגיעה הסערה סביב סיפור עמנואל לשיאים חדשים.
למשל, ההפגנה במגרש הרוסים לפני כשבוע, שבה עמדה בכובע לבן מוקפת בים של לובשי שחורים, צבא של 100 אלף איש שידעו כי היא זו שגלגלה את הסיפור מחצר בית-הספר המחולקת בעמנואל דרך בג"ץ, אל בית הסוהר - ובכל זאת שמרו על כבודה.
וכנראה זה נגע אל ליבה: ב"ק, שמקפידה לשמור על שלווה מכנית כמעט, לא הצליחה לעצור את הדמעות כשהגיעו ההורים החסידים שהיו בדרך לכלא, בליווי בנותיהם המייבבות. "אוי, הן בוכות, מסכנות", אמרה בשידור. ככל שהמגיש עודד בן-עמי הפציר בה מהאולפן לנסות ולקרב את המיקרופון לפי הילדות, ב"ק התכווצה. לצופה מן הצד היה נדמה שמי שהציתה את הגפרור לא הרגישה בנוח מהמקום שאליו הגיעה הפרשה.
"כולם הלכו רחוק מדי", היא אומרת. "חבל שזה הגיע לשם. חבל שאף אחד לא היה חכם מספיק לפתור את הבעיה, וחבל שבאמת כולם רצו שזה יגיע לאיזו התנגשות שיא. בינתיים יש ילדות שבוכות כי ההורים שלהן נכנסים לכלא ואין להן מושג מה קורה".
* כשראית את הילדות, לא הרגשת אשמה או לפחות אחריות למצב שבו הן נמצאות?
"לא. אני מצטערת שהבנות צריכות לעבור את זה, אבל זה לא משהו שאני הבאתי עליהן, אלא ההורים שלהן. זו סיטואציה קשה, אבל יש לי חבר דתי שאמר את זה באופן הטוב ביותר: 'גם כשאני הולך למילואים לשבועיים, הבנות שלי בוכות'".
* הרגשת שמסוכן לך להיות בהפגנה הזאת?
"לא. באותו שידור ניגש אליי מישהו ואמר, 'אני מציע לך ללכת מפה, כי אם זה יתחמם, זה יהיה קודם כול עליך'. אבל זה ממש בשוליים. עמדתי 4 שעות בעצרת, מסביבי הכול שחור, אני מדווחת - וכלום. אני גם אישה, גם זאת שחשפה את הפרשה. היו להם כל הסיבות, לכאורה, להפוך את ניידת השידור ולהעיף אותי משם - ולא היה כלום".
החרדים המפגינים שמרו על איפוק, אבל מקומה של ב"ק בפולקלור החרדי כבר מובטח: הצירוף "שרבק" הפך, ככל שהתפתחה הפרשה, לשם נרדף בציבור החרדי לבעיות.
"זה שיבש להם את החיים"
הכול החל באמצע שנת 2007, בכתבה שהופיעה במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2. שרה ב"ק שוחחה עם ילדות ספרדיות מעמנואל, שחומות חוצצות הוצבו בבית-הספר בינן לבין תלמידות המגמה החסידית היוקרתית.
עבור ב"ק זה התחיל כסיפור חינוכי, עוד אחד מיני רבים בסיקור השגרתי שלה. ועדיין אי-אפשר שלא להתבונן על התגלגלות כדור השלג העצום הזה מבלי לתהות לגבי תפקידה בו. היא, שהיתה סמל להשתלבות הדתיים בתקשורת, בימים שבהם כיפות וכיסויי ראש היו נדירים בברנז'ה, נדרשה לעסוק בחיבור בין דת ומדינה; דווקא היא - שאביה איש חסידות אשכנזית ואמה בת עדות המזרח שחוותה אפליה על בשרה - נדרשה להתמודד עם הגבול העדין שבין התבדלות לגזענות, בין חרדה מפגיעה במידת הרוחניות לעלבון ולכעס מקיפוח.
אחת מהנקודות המשמעותיות בהתחברות של ב"ק לצד האשכנזי בסיפור אירעה רק לפני 5 חודשים. ב"ק ניסתה להוכיח שבאופן לא חוקי, ובניגוד להחלטת בית המשפט, משפחות החסידים האשכנזיות מקיימות לימודים בדלניים בדירות שכורות. היא הגיעה למקום בגפה, עם מצלמה נסתרת. כ-30 גברים התנפלו עליה, דחפו אותה, השליכו עליה בוץ וקפה. ב"ק נבהלה מעט והתרחקה, אבל אחרי 20 דקות חזרה למתחם כדי להשיג תמונות טובות יותר.
"זה היה כבר אחרי שהמון כלי תקשורת התעניינו בזה, וכמעט בכל יום הילדות שלהם ראו מצלמות. זה שיבש להם את החיים", היא מגלה הבנה למתקיפיה. "באיזה שלב כל ההתעניינות והעיסוק התקשורתי עלה להם על העצבים".
בנקודה הזאת איש התקשורת החרדי דודי זילברשלג התערב בפרשה. "הם דיברו על זה שהיא נגדם ואיך שהיא הרסה אותם", אומר זילברשלג ל-G. "אמרתי להם, זה לא הזמן, אם לא תיפתחו, לא אוכל לעזור לכם. לטעמי, הם לא הבינו את העוצמה, ובמקרה הזה היו להם המון סימוכין לעד כמה התקשורת איומה. אם האמון של החרדים בתקשורת מצומצם גם כך, האמון כלפי כתבת דתייה-לאומית כמעט לא קיים", הוא מודה. "כשהם רואים את ה'מזרוחניקים', הם אומרים 'אלה מחפשים אותנו'. רואים גם שהביקורת של הלאומיים היתה הרבה יותר קשה. לב"ק היה קרדיט של זו שעשתה את הבלגן, ולפני המהלך היא היתה אויב העם. אבל מרגע שהיא נכנסה אליהם הביתה, המהפך היה של דקות. לקח להם בדיוק 3 דקות להיפתח, וכשהיא סיימה הם הודו לי שהכרתי ביניהם".
ראשית הגיעה ב"ק לסלון של עליזה לנג, אישה ממוצא מזרחי שחזרה בתשובה. בנותיה, שלראשונה בחייהן ראו מצלמת טלוויזיה, השתלבו במגמה של בית-הספר "בית יעקב" בעמנואל. לנג החלה להשוות את בגדיה עם בגדי האישה שבאה לביתה.
"אני חושבת שהיא רצתה להגיד, 'אני דתייה ואת דתייה, ואנחנו לא דתיות באותה צורה, אז הילדים שלנו גם לא צריכים ללמוד יחד'", מנתחת ב"ק. "אני חושבת שלשם היא כיוונה".
* את מקבלת את האמירה הזאת?
"כן. אני גם מאמינה לה כשהיא אומרת, 'אנחנו לא יכולים ללמוד עם ילדים שיאיימו על סוג החינוך שאנחנו רוצים'; אבל יחד עם זאת, התוצאה היא המעשה המכוער שהם עשו".
זיכרונות האפליה של אימא
שרה ב"ק, 34, היא אם לחמישה, הבכור שבהם בן 15. ילדותה עברה עליה בירושלים במסלול הדתי-לאומי היוקרתי של אולפנת צבייה. היא עשתה שירות לאומי, נישאה לרב, ובני-הזוג עברו אל כפר עציון שמעבר לקו הירוק. אביה חסיד גור, אמה בת לאצולת רבנים מרוקאית אורתודוקסית. "אי-אפשר להגיד שאני לא מבינה את המורכבות של התמונה", היא מחייכת.
באותו יום שישי שבו צלצלה הרבנית התקשרה גם אמה של ב"ק. הפרשה הוציאה גם מהאם דברים, שכמי שגדלה בבית מעורב ב"ק מעולם לא ידעה.
"אימא שלי הגיעה לכאן בגיל 14, ובפעם הראשונה היא למדה מה זה 'ספרדייה'. משפטים כמו 'היא מרוקאית, אבל היא בחורה טובה', אלה דברים שהיא לא הכירה לפני כן. זה משהו שהיא לא יכולה לשכוח".
* מה אבא שלך אמר?
"שזה משהו שהיה צריך לעלות. הוא גם הבין את המורכבות של החסידות. הם באמת נמצאים בעולם מאוד בדלני. זו שאלה, כמה אפשר לעשות אינטגרציה בלי להרוס את המובחנות שאתה רוצה. אם הם לא מוכנים בשום אופן שתהיה טלוויזיה בבית, ויש ילדים בבית-הספר שיש להם טלוויזיה, זה כאילו פוגע להם בצמר גפן שהם עוטפים בו את ילדיהם".
* מה דעתך על הדילמה הזאת בין בג"ץ לרבנים?
"אני חושבת שלא היה חכם מבחינת בג"ץ להעמיד את עצמו במצב של 'הרבנים או אנחנו'".
* גם הציבור שאת נמנית עמו נמצא ביחסים בעייתיים מול בג"ץ.
"נכון. גם אצלנו יש רבנים שאומרים לא ללכת לבג"ץ, ויש שכן. אבל אני ממש לא נואשתי מהמדינה, אפילו שיש כאלה שכן. אני חושבת שצריך לחזק כמה שיותר את כל המוסדות של המדינה; גם את הכנסת, גם את הממשלה, גם את בתי המשפט".
* אדם חילוני שיקרא את דברייך לא יבין על מה את מדברת, כשאת אומרת "לחזק". עבורו לא צריך חיזוק, קיומם של המוסדות זו עובדה ברורה.
"אני שומעת קולות סביבי, גם בציבור הכתום, והם עלו גם בהתנתקות. לפיהם אי-אפשר לסמוך על המוסדות האלה ועדיף לא ללכת לערכאות, לא ללכת לבית המשפט. אני חושבת שדווקא צריך".
* כשאת שומעת שהשופט אדמונד לוי קבע שההורים הולכים לכלא לשבועיים, מה את חושבת לעצמך?
"שזה טירוף שזה הגיע לשם. בטח לא להכניס את שני ההורים לכלא. על ביזיון בית המשפט תכניס נציג מהמשפחה. אבל להכניס שני הורים, להשאיר את הילדים - זה נראה לי ממש טירוף".
* זה משהו שיכול היה להיפתר מחוץ לבג"ץ?
"יכול להיות שאם היו הולכים לערכאות בתי דין של רבנים, זה היה נגמר אחרת. אבל יש משהו טוב בזה שזה יצא החוצה".
* גם בסיפור הזה - וגם בסיפור אחר שסיקרת, על אפליית התלמידים האתיופים בפתח-תקווה - מדובר בבתי-ספר דתיים. מה זה אומר?
"כשאני באה לעשות כתבה, ישנה ההתלבטות הזאת בין חילול השם למושג 'וביערת הרע מקרבך'. אני מרגישה שאם אני לא מבערת את הרע, זה חילול השם. כשצריך לבער את הרע, אז השמש זו הדרך הטובה ביותר. אתה רואה את זה גם עכשיו, כל זמן שזה מוסתר מהעולם, זה לא ייפתר".
* את, למעשה, עוד לפני אדמונד לוי, שימשת כשופט שעמד מול האדמו"רים.
"זה דבר לא פשוט לצאת נגד גדולי הדור, מה אני לידם. אבל במקרה הזה, זה לא היה. הבאתי טענות ענייניות, קצפם של גדולי הדור לא יצא על הסיפור אלא על הפנייה לערכאות".
* עכשיו, כשב"ק הולכת ברחוב עוצרים אותה אנשים דתיים, ובאופן חרישי יותר או פחות לוחשים באוזנה: "את יודעת שיש את זה גם בבית-שמש". אחרים מספרים על בית"ר ועל נווה-יעקב.
"ברור שיש השלכות היסטוריות לסיפור הזה. אם זה היה סיפור נקודתי, זה לא היה מעניין אף אחד. אבל ברגע שזו תופעה, אז ברור שהאדוות מתרחבות למעגלים נוספים. אנשים מרגישים שנים שהם סוג ב'".
* יש רגעי שבירה?
"לא. אני לא באמת מרגישה שאני במרכז הדרמה. אני שמחה מאוד על שהבאתי את זה לדיון, אבל אני לא שם. מה שכן, ראיתי את הכוח של התקשורת. ברגע שהם החליטו את ההחלטה האסטרטגית הזאת - להוציא את כל הספרדים ושהם ידברו - זה השפיע מיד על אנשים. הסיפורים האנושיים חזקים מכל טיעון".
* מה יקרה לילדות האשכנזיות האלה עכשיו?
"ברור שזה יסתיים בפתיחת בית-ספר פרטי בשנה הבאה. יפתחו להן בית-ספר שלא ממומן על-ידי המדינה, עם התקנון המחמיר שלהם".
* מה יקרה להן נפשית בעקבות המעצר?
"הן מוקפות בהמון העצמות נפשיות. כל היום אומרים להן כמה הן גיבורות וכמה הן מסרו את עצמן וכמה ההורים שלהן גיבורים".
* מהבחינה הזאת, גם בחברה שבה את גדלת קיימת תחושת השליחות האידיאולוגית הזו.
"זה נכון, תמיד לגדול בתחושה של אידיאולוגיה. זה נכון שלגדול תוך חינוך לשלם מחיר עבור האידיאל אלה חיים נכונים מבחינת הערך שאתה מעביר לילד. האם האידיאל הזה הוא בדיוק הדבר הנכון? לא תמיד".
lior-a@globes.co.il