א. כשפרצה הסערה סביב בית-הספר בעמנואל הזדרזו לא מעט פרשנים להכריז על תחילתה של מלחמת תרבות, אולי אפילו מלחמת אזרחים. יכול להיות שזו מלחמת הקיץ הגדולה שהבטיחו לנו?
לא. ולו מהטעם הפשוט שבמקום שבו אין תרבות לא יכולה להתחולל מלחמת תרבות.
לא. ולו רק מהטעם הפשוט שמקום שבו אזרחות היא לא יותר ממילה ריקה, או מקסימום סוג של צ'ופר לכאורה, שבעל שררה כזה או אחר מנפנף בו ומאיים להעניקו ולגוזלו כראות עיניו - לא יכולה להתלקח מלחמת אזרחים.
לא. ולו מהטעם הפשוט שבשביל מלחמה, כמו בשביל טנגו, צריכים שני צדדים שכל אחד מאמין במשהו בכל לבו, ופה אין שני צדדים, גם לא חמישה, גם לא עשרה, ובכל מקרה אף אחד כמעט לא מאמין בשום דבר, למעט האמונה העזה והיוקדת שהוא בסדר ושהאחר - כלומר כל מי שהוא לא הוא עצמו, כלומר כולם - הוא חרא.
ב. הרי מי יילחם במי, בחייאתק? החילונים בחרדים? מי אלה ה"חילונים" האלה? מה מאחד אותם? העובדה שהם לא חובשים כיפה? זה לא מספיק על מנת לצאת למלחמה. התחושה העמומה - שלא מעט אנשים טורחים ללבות אותה לצרכיהם - שהחילונים יוצאים פראיירים?
אולי יש בזה משהו, אבל הרי כל חילוני שעיניו בראשו מבין שהחרדי דופק אותו הרבה - אבל הרבה! - פחות ממה שדופק אותו בעל ההון, שלא לדבר על הפוליטיקאי. החרדים לא דופקים אותנו; זה קודם כול הרבנים והמנהיגים שלהם שדופקים אותם. זה שהם ששים להידפק - זה מה שלא ברור לי.
קראתי, והרבה יותר מפעם אחת, פרשנים חילונים שמתקנאים בחרדים: תראו איך הם הולכים לכלא בלי בעיה, תראו איך אין להם פחד מלעמוד על עקרונותיהם. איזו שטות, בחיי. מה יש להתקנא במישהו שעושה ככל אשר יורוהו בלי למצמץ, בלי לפקפק, בלי לחשוב? מה יש להתקנא בציבור שאין לו שום שיקול-דעת, שלא לדבר על זה שאין לו שום דבר אחר.
להפך, צריך לרחם עליו, צריך לעזור לו, צריך לגאול אותו מציפורני רבניו ועסקניו. לא מתוך התנשאות - אלא מתוך אהבה, מתוך דאגה.
ובכלל, מי אלה אותם "חרדים" בדיוק? הרי הם מפולגים עוד הרבה יותר מהחילונים. יש המון סוגים של חרדים. לאחד ביניהם זו גזענות, ואז עוד לבוא אליהם בטענה שהם גזענים - זה כבר ממש מגוחך.
כאן יבואו ויגידו לך המבינים שאין ברירה אלא להודות שמדובר בחברה גזענית במיוחד. אולי. אבל על זה יש לומר: תסתכלו קודם על החברה שלכם, חברים. היא גזענית לא פחות. כמה מתכנתים ערבים עובדים אצלכם בסטארט-אפ? כמה אנשי שיווק אתיופים יש לכם במחלקת המכירות? כמה חרדים, נכים או זקנים (גילנות היא תופעה אחות של הגזענות) קיבל הבוס שלכם לעבודה לאחרונה? כמה קופירייטרים ממוצא בדואי עובדים בחברת הפרסום שלכם?
ג. מלחמת תרבות אמרתם? בואו ואספר לכם סיפור קצר על תרבות, סיפור שבטח קרה גם לכם, ואם לא סיפור כזה בדיוק, הרי שסיפור כמעט זהה.
זה לא סיפור על תרבות גבוהה או משהו. זה לא קרה באופרה. זה קרה במתנ"ס שכונתי, בהצגת סיום החוג של ילדים בכיתה גימ"ל. הילדים הציגו לפי קבוצות; אלה רקדו בלט, אלה ביצעו תרגילי התעמלות, כל אחד עשה את שלו לעיני ההורים, אתם יודעים איך זה.
מה שקרה שם היה סוג של מיקרוקוסמוס ישראלי: ההורים הקימו רעש נוראי ועשו בלגן לאורך כל ההצגה, הפריעו לילדים שלא שלהם, רבו בינם לבין עצמם על מקומות, דיברו בטלפונים, עישנו, סימסו, דחפו, התנהגו בחוסר כבוד מוחלט לילדים.
אלא מה? כל אחד עשה את זה רק כשהילדים של האחרים הופיעו. כשהילד או הילדה שלו עלו לבמה להציג את קטע הריקוד שלו או שלה, אותו הורה בדיוק הפך את עורו והחל גוער בהורים האחרים ומשתיק אותם, חסרי התרבות, הברברים, הישראליים כל-כך. רק גמר הילד שלו את הקטע, וההורה חזר לעסוק בשלו, כלומר להפריע להורים אחרים, שמילאו באדיקות את תפקידם במחזה האבסורד ונכנסו - מבלי להרגיש שמשהו פה מעוות - לנעליו של ההורה הקודם.
כל אחד חשב רק על עצמו. זה היה מבחיל. אף אחד לא ראה את האחר ממטר. האמת היא שאף אחד גם לא ראה את עצמו ממטר. הרי אם כל אחד יכול היה לראות את עצמו מבחוץ, ממרחק של מטר, מטר וחצי מקסימום - סביר להניח שהוא לא היה מתנהג כמו שהוא התנהג.
ואם זה מה שקורה בקטן, מה לנו להתפלא על מה שקורה בגדול? הרי גירסאות דומות לסיפור הזה תמצאו בכל רגע בחיי היומיום שלנו; בכביש, בחנות, בחניה, בתור, במרפאה, בכל מקום.
אז תגידו לי אתם: אנשים כאלה יצאו למלחמת תרבות? הם לא יזהו תרבות גם אם היא תנקוש בעדינות על כתפם או לחלופין תשב להם על הראש.
ולמען הסר ספק: אני לא מוציא את עצמי מהכלל. אני לא יותר טוב מאף אחד.
ד. האמת היא שהמשפט האחרון בסעיף הקודם לא ממש נכון: האמת היא שאני חושב שאני טוב בהרבה מהרבה מהאנשים שחולקים אתי את המרחב הציבורי. אני לא דוחף אנשים אחרים בתור, אני לא מרמה אף אחד, אני לא חונה בחניות נכים, גם לא על מעברי חצייה.
אני אומר תודה, אני מבקש סליחה, אני לא מסווג אנשים לפי עורם, אמונתם או הלאום שלהם. בחיים לא היה עולה על דעתי להרים קול על אדם זקן, בחיים לא הייתי חושב לא להוריד את המים אחרי שאני משתמש בשירותים ציבוריים, או סתם לזרוק לאסלה חבילה של ניירות טואלט. בחיים לא הייתי הולך ב-3 לפנות בוקר ברחוב וצועק בקולי-קולות מתחת לחלונות של אנשים ישנים. אילו היה לי כוח, לא הייתי משתמש בו לרעה.
אני לא אדם מוסרי באופן יוצא דופן, ממש לא. כל הדברים שנספרו לעיל הם לא יותר מהמינימום שבמינימום. אני כבר לא מדבר על נהיגה בשכרות או רצח חסר סיבה של שכנה.
אז לא, אני לא עילוי מוראלי. אני סתם בן אדם. יכול להיות שפה ושם יוצא לי לעשות לחברי את מה ששנוא עליי, אבל רק כשזה לא בכוונה.
אתם יכולים לקרוא לי מתנשא, וזה יהיה קצת נכון. הרי בינינו, איך אפשר לא להתנשא על אנשים שמתנהגים כמו קופים? איך אפשר לא להתנשא על אנשים שאין להם ולו גרם אחד של מודעות?
למען הסר (עוד) ספק: אני לא חושב שזה בהכרח קשור להשקפה פוליטית.
ה. החברה הישראלית היא חברה חולה. אלה לא רק הרציחות הסתמיות, בכביש או בשכונה; זה לא רק חוסר המוסר הבסיסי, במשכורות הבכירים או בכיבוש; אלה לא רק העצבים החשופים, הסכינים השלופות, הדיבורים המלוכלכים; זהו לא רק חוסר הסולידריות הבסיסית, שגם אני לוקה בה - עם יד על הלב, דרור פויר, עד כמה באמת אכפת לך ממפוני גוש קטיף? אבל רגע, מצד שני, עם יד על הלב, מפוני גוש קטיף: עד כמה היה אכפת לכם מהפלסטינים שניצלתם, או מהתקציבים שלקחתם מהאחים שלכם בפריפריה, אלה שדרשתם מהם לחבק אתכם ביום הפינוי?
בשבוע שעבר פורסם בכנס קיסריה מחקר שהוכיח כי הישראלי כמעט לא תורם וכמעט לא מתנדב - זאת בניגוד לדימוי העצמי שלנו ולריבוי המעוות של אירועי ההתרמה למיניהם. אז נכון שיש הרבה תירוצים - יוקר המחיה וכל זה. אבל עם כל הכבוד לתירוצים הטובים האלה, את האמת הם לא יכולים להחביא מאחוריהם: (כמעט) לאף אחד פה לא אכפת מ(כמעט) אף אחד אחר.
האמת שזה מבאס אש.
הרהור
אף אחד כמעט לא מאמין בשום דבר, למעט האמונה העזה, היוקדת, שהוא בסדר ושהאחר - כלומר כולם - הוא חרא.