השנה היא 1978. ג'ניפר, עיתונאית צעירה מניו יורק, שוכרת בקתה מבודדת בצפון העיר, סמוך לאגם, כדי לכתוב ספר. כשהיא מגיעה לשם היא נתקלת בחבורת בריונים מקומיים, שתופסים אותה, מכים אותה ומתעללים בה. זו רק ההתחלה. בשלב הבא הם מפשיטים אותה כדי להכין את גופה לאונס אכזרי שיבצע בה מנהיג החבורה. היא נאנסת פעמיים נוספות על-ידי החבורה כולה ולקינוח הם חובטים בה שוב ושוב, ומבקשים מאחד הבריונים להרוג אותה. הסצנה האכזרית הזו, שנמשכת לא פחות מ-26 דקות מצמררות, היא האירוע המכונן של הסרט "יומה של האישה", או, כפי שהוא מוכר בהוליווד: "אני יורקת על קברך". ג'ניפר לא מתה - הבריון שהתבקש לתקוע סכין בגופה לא עשה זאת לבסוף - אבל הטראומה הפכה את נפשה לצמאת דם. היא יוצאת למרדף נקמה אכזרי במיוחד, שותת דם ואיברי מין כרותים, שבו היא מחסלת את תוקפיה זה אחר זה.
קוונטין טרנטינו היה אז נער בן 15. אין דרך לדעת עד כמה השפיע הסרט ההוא על סאגת "קיל ביל" שכתב וביים 25 שנה לאחר מכן, ועל סרטי הגריינדהאוס "חסין מוות" ו"פלאנט טרור", שיצר במשותף עם הבמאי רוברט רודריגז כמחווה לז'אנר. אבל בעיני מאיר זרחי, הישראלי שכתב וביים את "אני יורקת על קברך", אין הרבה מקום לספק.
"חברים מצלצלים מדי פעם, 'מאיר, אתה חייב לראות, מחקים אותך'", הוא אומר בשיחה מהאחוזה שלו בסן פרננדו. "גם את הפוסטר שלי, אישה עם סכין עומדת כשגבה אלינו, מחקים בלי בושה. אני גאה, השפעתי. אבל למה אותו דבר?".
בשלושת העשורים שעברו מאז ידע זרחי לא מעט ניצחונות קטנים כאלה - שהגיעו אחרי לא מעט מאבקים: מול המפיצים, מול הצנזורה, מול המבקרים, מול גנבי זכויות היוצרים, מול הקולגות. רק המעריצים נותרו נאמנים. בקרוב ירשום זרחי עוד ניצחון קטן, כשגרסה מחודשת של סרטו (זרחי שותף בהפקה) תעלה לאקרנים יחד עם זרם הרימייקים לסרטי האימה הקלאסיים שישטפו את הקיץ. לצד "סיוט ברחוב אלם" ו"יום שישי ה-13" המחודשים, "אני יורקת על קברך" יקבל סוף-סוף את תו התקן הרשמי של סרט פולחן.
"אומרים שהסרט שלי לועג לחוק המשיכה", מתגאה זרחי. "ניסו להרוג ולהכפיש אותו, כדי שימות. כמו מקק שאתה זורק לאסלה והוא נשאר חי. ניסו, לא הצליחו".
אמריקה X
את הסרט שהעניק לו את התהילה וגם את קיתונות השופכין, יצר זרחי, היום בן 37, ברגע מאוד מסוים בהיסטוריה האמריקאית, בקולנוע ובחברה. מצד אחד היו אלה הן שנות סרטי האקספלויטיישן, השפלת נשים וכוח שחור; ומנגד, זוהי תחילת פריחתה של התנועה הפמיניסטית, שאת רוחה ניתן לזהות אף בשם המקורי, והמועדף על זרחי, לסרט - "יומה של האישה" - שמרמז שהקורבן החליט לקחת את העניינים לידיו. זרחי אמנם לא גילה את האונס הקבוצתי בקולנוע, אבל הוא הבחין שהנוקמים הם תמיד הגברים, האבא של, הבעל של. אצלו, לראשונה, אישה יצאה לנקום על תקיפה מינית.
"כתבו מאמרים אקדמיים ומסות על הסרט", הוא אומר. "שיניתי את פני הקולנוע, ואני מצטט לך אחרים". מוגזם? במאמר ביקורת לאחרונה ב"ניו-יורק טיימס", נזכרו בזרחי ובסרטו למראה הלהיטים "קיק-אס", ו"נערה עם קעקוע דרקון", ואפילו שם הודו שסרטו, בניגוד לאחרים, ניחן באותנטיות ובתחושת הסכנה שאתה צופה במשהו שאסור לך, עשייה קולנועית שהיא לא לכל טעם, אבל שוברת כללים.
היריב הראשון של הסרט בארצות הברית היה ה-MPAA, איגוד היוצרים והמפיצים בארצות הברית, המסווג סרטים לפי גילאים. "הם רצו לתת לנו סיווג X, לבני 18 ומעלה, בגלל האלימות והאונס הקבוצתי, מה שהיה גורם לנו להפסיד את הרוב העצום של קהל הצופים, שזה הצעירים. בתי קולנוע רבים לא יקרינו סרט שאין לו סיווג, כי המיינסטרים באמריקה הולכים רק לבתי הקולנוע שבהם מוקרנים סרטים מסווגים, אם זה R (מוגבל, בני נוער מתחת לגיל 17 חייבים בליווי מבוגר) או PG (מומלצת השגחה של הורה) או G (לכל הגילאים). ה- MPAAהחזירו לי את הסרט ואמרו, 'אתה חייב לחתוך אותו כדי לקבל סיווג'. שאלתי מה לחתוך, אמרו לי, תחליט בעצמך. חתכתי מהאונס ומהנקמה, ושוב טלפון, עדיין לא מספיק.
"שלחתי אליהם את הסרט ארבע פעמים, וקיצצתי מפה ומשם עשר דקות. אמרו טוב ויפה, וגם בירכו אותי שאעשה הרבה כסף. הם טעו. עשיתי 12 עותקים ופתחתי במדינות הדרום, טנסי, פלורידה ואוקלהומה. תשעים דקות, סרט מסורס, בלי ביצים, והוא נכשל. אפילו לא כיסיתי הוצאות הפצה. לקחתי חזרה את כל 12 העותקים ואמרתי, הסרט לא יוצג אלא במלואו".
אז הסרט לא הוצג. במשך שנתיים הוא שכב על המדפים. זרחי ניסה לעניין את מנחם גולן, שעמד אז בראש סרטי Cannon, חברת הפקה והפצה שעשתה עשרות סרטים אמריקאיים. האנשים של גולן ראו, ואמרו "לא בשבילנו".
ב-1980 ראה את הסרט ג'רי גרוס, מפיק ומפיץ בעל שם, לטוב או לרע, של סרטי אקספלויטיישן. גרוס קידם את סרטיו בצורה בוטה. למשל, כשהפיץ סרט ארוטי, רקדנים עירומים למחצה קידמו את קהל הבאים לקולנוע. גרוס האמין כי מה שמביא קהל לקולנוע אינו הסיפור או הכוכב, אלא שם הסרט, הפוסטר. הוא הפיץ סרטים עם שמות כמו "אני שותה את דמך", "אימא בת-עשרה", "לאכול את העור שלך". וכך גם שינה את שם סרטו של זרחי ל"אני יורקת על קברך".
"הוא מצלצל אליי; מאיר, אני קורא לסרט 'אני יורקת על קברך'. החוורתי. שם מסריח. שנאתי אותו אז, אני שונא אותו עכשיו, ואמשיך לשנוא אותו. אבל מה תגיד לדבר שמצליח. ולא שיכולתי להגיד משהו; הסכם ההפצה שעשינו נתן לו את הזכות להחליף שם. גרוס פתח את הסרט בשיקגו ב-27 בתי קולנוע עם סיווג R, דבר שהיה אסור לו חוקית, כי זו הייתה הגרסה המלאה".
"דוחף גברים לאנוס נשים"
למרבה האירוניה, מי שפרסם את זרחי היה דווקא רוג'ר איברט, מהמבקרים המוכרים והנחשבים ביותר בארצות הברית. לאיברט, שכתב ב"שיקגו סן טיימס", הייתה אז תוכנית טלוויזיה יחד עם ג'ין סיסקל, המבקר של ה"שיקגו סאן". השניים ראו את הסרט והתחלחלו. "הסרט הכי גרוע מאז ומעולם", כתב איברט, והזהיר אנשים לא ללכת לראותו.
"איברט וסיסקל עמדו בתור לקולנוע והזהירו אנשים", צוחק זרחי. "הם טענו שהסרט דוחף גברים לאנוס נשים. ג'רי גרוס נבהל, גם בעלי בתי קולנוע נבהלו, והורידו את הסרט מהמסכים. אמרתי לג'רי, 'אידיוט, קיבלת מיליון דולר פרסומת חינם', אבל הוא פחד מתביעה. כדי להפחית הפסדים הוא מכר את הסרט כמעט בחינם לחברת טלוויזיה, שנכנסה לעסק החדש והמוזר הזה, וידיאו. הוא לקח מהם 20 אלף דולרים רק להיפטר מהסרט. בתוך שלושה חודשים, בקיץ 1981, הם מכרו את הסרט בארבעים אלף עותקים, שזה מקביל היום ל-400 אלף עותקים".
זרחי גילה את כל זה במקרה, תוך שיטוט בשכונת מגוריו בניו יורק. את הקונדיטוריה השכונתית החליפה חנות וידיאו, שבה התגלו לו ערימות הפלסטיק של סרטו. מחזה דומה ראה בחנות וידיאו נוספת. את מפיצי הקלטות לא הכיר, איש לא ביקש ממנו זכויות. שיחת אקראי גילתה לו שסרטו נמצא כבר 14 שבועות ברשימת הנמכרים ביותר. זרחי היה אז במצב כלכלי אנוש. הסרט, לדבריו, עלה לו כ-750 אלף דולרים, היו לו חובות, והנה הוא מחזיק ביד את הקלטת שאיש לא סיפר לו עליה. בינתיים קיבל הצעה למכור את הסרט באנגליה, וגם שם אמרו לו שמישהו אחר כבר ניהל משא ומתן על מכירת סרטו. זרחי דרש חצי מיליון דולרים לפני התביעה הפלילית, והתפשר על "סכום די נכבד". אחר כך תפס אותם בהולנד, ושוב התפשרו איתו, ואחר כך בפורטו ריקו.
מלחמתו בגנבי הזכויות הפכה מאז לכאב ראש מתמיד, אם כי גם למקור הכנסה לא רע. האירוע האחרון בהקשר הזה התרחש בפסטיבל קאן של 2006, כשזרחי איתר סוכנים חדשים שמנסים למכור את הסחורה שלו, ודרש מהם 250 אלף דולרים לפני משפט. "הם התעלמו, אז תבענו אותם לפני כמה שבועות בבית משפט פדרלי. נותרו להם עוד כמה ימים לענות".
בסך-הכול הרווחת מהסרט.
"אין לי מה להתלונן. לפני חודשיים קניתי בחזרה את הזכויות של המפיץ בארצות הברית בסכום גדול מאוד. למה הסכום גדול? גיליתי שעורך הדין שלי עשה בזמנו עם המפיצים עסקה שלפיה הסרט שלהם לנצח. לנצח! מאז אני עושה את ההסכמים שלי לבדי. עורכי דין זה רק להתדיינויות בבית משפט".
למה לקנות את הסרט שלך? אתה יוצא עכשיו עם הגרסה החדשה. זה לא קניבליזציה?
"רק ל-40% יש אינטרנט, ולא כולם מורידים סרטים. יש עדיין מי שמעדיפים לקנות אותם. 'אני יורקת על קברך' הוא הסרט היחידי בארצות הברית שהופץ שבע פעמים במשך 32 שנה, וידיאו ולייזר, דיסק ודי.וי.די, וגרסת המילניום, ועכשיו בבלו-ריי. כמה סרטים אתה חושב זכו לזה? וולט דיסני היה מפיץ את סרטיו כל פעם לדור חדש של ילדים, ואני אפיץ את שלי בפעם השמינית בעוד חצי שנה; פעם שלישית באנגליה ופעם רביעית ביפן. קניבליזציה? להפך, יש יותר סקרנות. תסתכל ברשת - מאות אזכורים. יצא הטריילר של הסרט החדש, וכבר אנשים משווים אותו לטריילר של הסרט שלי, 'בטוח שנתגעגע לסרט הראשון'. ואני בטוח שיקנו גם את זה וגם את זה".
אתה חתום על חמישה או שישה סרטים בקרוב לחמישים שנה בביזנס, למה לא עשית יותר?
"אני עצמאי, עושה הכול לבד. אם אין לי שליטה, אני לא עושה. יכולתי לעשות סרטי ג'אנק, אבל אני לא חרב להשכיר. באו והציעו לי מאות אלפי דולרים, תיקח ותעשה, אבל דברים עלובים ומזעזעים. לפני שבועיים ראיתי את 'רובין הוד'. 100 מיליון דולר הפקה, אחד הסרטים הגרועים שראיתי בחיי, איום ונורא; בלי סיפור, בלי תוכן. בגיל 5 ראיתי את המקור, עם ארול פלין, בבית העם בתל אביב, איזה יופי".
אתה רואה סרטים ישראליים?
"ראיתי שמונה דקות אחרונות של 'ואלס עם באשיר'. לא אביע דעה, רוב הישראלים כאן ימניים קיצוניים, לא אהבו את הסרט, ראו בו אנטי-ישראלי. גם 'בופור' סרט שמאלני. ראיתי את 'ללכת על המים', לא השאיר עליי רושם. 'ביקור התזמורת' מין פינוק עצמי, ניסה להיות אמנותי, סרט אנמי. אלה לא דברים שמשאירים אימפקט. יש הרבה התקדמות מאז סרטי הבורקס. הקולנוע הישראלי מעז יותר, אבל עוד לא בא הסרט הישראלי שיכבוש את העולם, משהו קלאסי שכל העולם יראה. 'באשיר' זה סרט פוליטי, לא סרט אנושי שיראו בטיחואנה ובטוקיו. אבל זה יבוא יום אחד".
ספרות זולה
זרחי נולד בתל אביב בשנת 1937. להוריו הייתה מספרה מול קולנוע מוגרבי. סרטים היו תמיד בתפריט. "אבא שלי לקח אותי על הידיים עם אחי והביא אותנו לסדרן במוגרבי, קליינט שלו, וככה ראיתי את 'למי צלצלו הפעמונים', 'הגנב מבגדד', 'היה זה בחודש מאי'. לא הבנתי כלום. היה אז תרגום בצד, אבל מי קרא, ישבתי בפה פעור".
הקשר האמיתי עם הקולנוע התחיל בגיל 12, כשברח מבית הספר אחד העם לקולנוע תמר, היחיד שהקרין אז הצגות יומיות. זרחי ראה שם את "גונבי האופניים" של ויטוריו דה-סיקה ויצא המום. "רציתי לעשות סרט כזה, שירעיד את כל העולם". בשבועון "דבר השבוע" התפרסמה סדרת כתבות שלימדה איך לכתוב תסריט, והילד מאיר קרא בשקיקה. הוא התחיל לכתוב עבור "במחנה גדנ"ע", "הארץ שלנו", "דבר לילדים", וכך פגש בבמאי נורי חביב, שעשה אז את הסרט הישראלי הראשון בצבעים, "באין מולדת" עם שושנה דמארי ועם שייקה אופיר, סאגה על עליית יהודי תימן. מאוחר יותר כתב זרחי תסריט ל"רחל" בבימויו של חביב, סרט על בת כפר שבאה לעיר ומתדרדרת, סיפור פשע וסמים.
זרחי שנא ללמוד. השלים בקושי כיתה ח'. הוא הרבה להתבודד ולקרוא. בגיל 14 יצא לשוק העבודה. בשעות המשרד המשעממות - כפקיד בבנק לאומי ובבנק הפועלים ובמשרדי הטאבו - לא חדל לקרוא. בישראל יצאו אז חוברות "הרומן הזעיר", 32 עמודים של סיפורי פשע ורומנטיקה מתורגמים, ויחד עם ספרי הארוטיקה והסטלגים הגדירו את הגרסה המקומית למושג "ספרות זולה".
זרחי כתב ופרסם ספר זימה משלו, כמו "הסקסופון הבוכה", שזכה להצלחה רבתי בקרב מחוצ'קני התקופה. העלילה, בתמצותו של זרחי: "סקסופוניסט שמנהל רומן עם מישהי שיש לה אבא חולה מין שיש לו מאהבת עם ילד מפגר שהיא סוגרת באמבטיה".
ספר כיס ארוטי נוסף שלו, "ניני", על פרשת אהבים בין צעיר יהודי ונוצרייה מיפו, זכה לשתי מהדורות, ואף הפך לסרט ("מהגרועים שראיתי בחיי", לדבריו) בכיכובו של אריק איינשטיין הצעיר: "בחור כישרוני, שיחק יפה, אבל שחצן ממדרגה ראשונה".
אריק איינשטיין שחצן? זה סקופ.
"אתה יכול לצטט אותי. נסענו לצילומים יום אחד, ופתאום, אאוט אוף דה בלו, הוא אומר לי, 'כן, כן, אתה כותב סיפורים עם שדיים בחוץ, לגרות, תתבייש לך'. החזרתי לו: 'אני כותב יותר גרוע, שדיים וגם כוס'. לא הבנתי מאיפה זה בא. מה לי ולו. הוא ציטט לי קטעים מהכריכה של הספר, משהו בנוסח 'שדיה כמו שני תפוחים רעננים', דברים שכתבתי בגיל 19 או 20. 'מה אתה רוצה ממני, הרי אתה בעצמך מופיע בסרט, כביכול מסכן את שמך הטוב'. חמישים שנה אחרי, וזה מה שאני זוכר מאריק איינשטיין".
המעורבות המתמשכת של זרחי בספרות הזולה המקומית חיסלה, בסופו של דבר, את הקריירה העיתונאית שלו. "יום אחד אני בא ל'הצופה לילדים' לקבל כסף, והעורך, בחור עם כיפה, נותן לי צ'ק. לך הביתה, אל תבוא יותר. מה קרה? לא ראית מה 'מעריב לנוער' כתב עליך?! צבי לביא כתב עליי מאמר, חתך אותי לגזרים: כותב גרוע, זימה, שדיים. למחרת נמכרו עוד אלפיים עותקים מהספר, אבל הצופה לילדים פיטר אותי".
בגיל 25 נסע זרחי לארצות הברית, לא חלום קל למימוש באותן שנים. הוא הלך בדרך המתישה של מהגרים - עבודות מזדמנות, הסתייעות בבני משפחה, הרחק מחלומות הקולנוע. ואז חבר סידר לו עבודה כאחראי לילה על ספריית הסרטים של האו"ם. כעבור שנה התפנתה משרה במחלקת העריכה ביוניצ"ף.
"שם, במשך שלוש שנים, היה בית הספר הכי טוב בחיי. ערכתי, הדבקתי, עשיתי דאבינג (דיבוב, ד' ש') לשבע שפות, וכשעזבתי ידעתי את כל העבודה הטכנית על סרטים מא' ועד ת'".
בשנת 1970 פתח זרחי משרד בניו יורק, "מונטאז' פילמז", שסיפק שירותים לחברות סרטים, עסק שאותו החזיק במשך 25 שנים. בין יתר השירותים גם הפיץ בארצות הברית סרטים ישראליים.
"הצגנו את הסרטים האלה רק בשכונות יהודיות. מעט ישראלים היו אז, ובעלי בתי הקולנוע גם הגבילו אותנו. עשו אתנו עסקה: משכירים לך בית קולנוע, 3,000-5,000 דולר לשבוע, תלוי בגודל האולם, ונותנים לך הכול - קופאי, כרטיסים; ומה שאתה מרוויח - מרוויח. בכל בית קולנוע שהצגנו, הפסדנו. היום זה אחרת, יש ישראלים בארצות הברית, לוס אנג'לס זה תל אביב הקטנה, ומאיר פניגשטיין ממשיך עם הפסטיבל הישראלי שלו כבר 25 שנה. למה? כי יש לו קהל. בטח גם הוא שוכר אולם, אבל הוא ממלא אותו".
היום זרחי מתגורר באחוזת הענק שלו בסן פרננדו, שם ממוקמים מחסן הסרטים והמשרד שלו. הוא נשוי ברביעית, והפעם לישראלית. אשתו השנייה הייתה קאמיל קיטון, כוכבת "אני יורקת על קברך" ונכדתו של כוכב הסרט האילם בסטר קיטון. זרחי אב לשניים מאשתו הראשונה. בנו טרי בביזנס, ביים ב-1999 קומדיה עלומה בשם Holy Hollywood, כשמאיר זרחי חתום כמפיק. רשימת השחקנים נשמעת כמו גימיק, ובתוכה ניתן למצוא את אביו של אל פצ'ינו וגם את אביו של קוונטין טרנטינו. "יחד איתי, האבא של הבמאי, זה היה בית אבות".