1. לעולם אי-אפשר לצאת צדיק. מי שמעז לבקר את המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט - בטח "אוהב" את חיים רמון או את אהוד אולמרט, ואף נותן ידו בשל מטרות זרות ל"הרס שלטון החוק".
מי שתוקף את בתי המשפט על התמשכות ההליכים הקטלנית - ודאי "תומך" באביגדור ליברמן, וגם "אוהב מתנחלים" ו"שונא ערבים", רחמנא ליצלן. מי שמציין את החיבה היתרה והמופרזת של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס לכותרות ולעיתונאים מסוימים - הוא בלי ספק נוכל, רמאי ו"שונא שלטון החוק", או אולי - תלוי את מי שואלים - "האביר האמיתי של המלחמה בשחיתות", וכך אנחנו נופלים כולנו אט-אט לידי הספינרים.
פרשת חיים רמון הולכת ונשכחת, ונשארת רק פרשת האזנות הסתר המפוקפקות; פרשות אולמרט מתפוגגות, ונשארת פרשת הפטפוט היהיר של התובע אורי קורב וה"תדרוך" המטופש של הפרקליטות את סוכנת הנסיעות בפרשת ראשונטורס.
2. ובכל זאת, גם דו"ח ביקורת חריף כל-כך נגד אלה במשטרה שחקרו את חיים רמון כפי שחקרו, ונגד אלה בפרקליטות שהעמידו אותו לדין כפי שהעמידו, לא הופך את רמון לצדיק הדור.
רמון היה אשם ונשאר אשם - משפטית, אישית, מוסרית, וציבורית. אשם כאדם ואיש ציבור שנהג כפי שנהג, בעיצומו של יום שבו נחטפו שני חיילים בגבול לבנון והממשלה שבה כיהן כשר משפטים ומשנה לראש הממשלה החליטה לפתוח במלחמה. סיפור רמון סגור.
החומרים שנגבו בהאזנת הסתר והועלמו בין בזדון ובין ברשלנות (כלומר מרוע או מטמטום) התגלו במהלך המשפט. פסק הדין אמר את דברו, רמון לא ערער. תם ונשלם. אפילו אם היה המבקר מוצא שתוצרי ההאזנות הוסתרו בזדון, ספק אם היתה עילה למשפט חוזר. בוודאי לא כאשר הדו"ח מדבר על "ליקויים משמעותיים שלא נבעו מכשל מערכתי או ארגוני, אלא בעיקר מכשל אישי של בעלי התפקידים".
3. אבל חיים רמון הוא רק אפיזודה בחיים של מדינה וציבור, אמנם ממושכת, אמנם נמשכת - עכשיו הוא יו"ר קדימה, אלוף המוציאים והמביאים, ותוך כדי כך, במקביל, הוא הופך לאיש עסקים.
לעומת זאת, מערכת האכיפה כולה היא אבן-יסוד מרכזית בבניין הארץ ובחיי הציבור, והיא הולכת ומתבררת, שוב ושוב, כפושטת-רגל. ככישלון. כסכנה לציבור. מפחיד לראות תחת איזו מערכת אכיפה אנחנו חיים. משטרה, פרקליטות ובתי המשפט - מערכת מקולקלת מבסיסה לכל אורכה. פחד אלוהים.
4. בשנת 2008 הוגשו לבתי המשפט 1,797 בקשות להאזנות סתר. 16 מהבקשות נדחו. 0.890%. זה שיקול-הדעת של כבוד נשיאי בתי משפט וסגני נשיאים. מי צריך אותם, אם אלה התוצאות?
ועוד לא התייחסנו לאפשרות, לחשד, שפניות נעשות על-ידי שוטרים ופרקליטים, במחשבה תחילה ובתכנון מקדמי, בעיקר לשופטים "נוחים" (ולא נדבר על אחוזי ההרשעות ודחיית העתירות יוצאי הדופן).
5. מי צריך משטרה שמוסרת למבקר המדינה "נתונים שאינם תואמים זה את זה" (הערת שוליים, עמוד 12)? הרי או שהם מבולבלים או מזלזלים, לא רציניים או פשוט רמאים ותחמנים. כל האפשרויות מפחידות - כי מחר הם אצלך, ולך תוריד אותם מהגב שלך.
6. למה אנחנו צריכים פרקליטות כזאת, חמקנית, לא רצינית, שחסר בה מושג כל-כך חשוב וכל-כך עקרוני כמו ACCOUNTABILITY, שאפילו שם עברי אין לו (לאחרונה התחלנו לכנותו במילת הסלנג חסרת העומק "אחריותיות").
הנה מה שכתוב בעמוד 51 בעניין מובילות התיק - רות דוד, פרקליטת מחוז תל-אביב, ואריאלה סגל אנטלר, התובעת במשפט: "קבלת אחריות על-ידי שתי הפרקליטות בתיק בפגישותיהן עם מבקר המדינה הוא מעשה ראוי שיש לשבח עליו".
עם זאת, משמעותה של קבלת אחריות היא הודאה בטעות וחתירה לתיקון הליקויים. ואולם בתגובותיהן הכתובות הבהירו באות-כוחן כי אף שהן מקבלות עליהן אחריות לאירועים - בפועל הן אינן מודות בטעות כלשהי או בליקוי שיש לתקנו, והן מטילות את כל האחריות על המשטרה בלבד".
7. התנהלות חסרת אחריות כזו, המתחזקת עוד יותר בתגובה שפרסמה היום (ב') הפרקליטות בתגובה לדו"ח המבקר, ולפיה השתיים עוד יביאו בפני "הגורם הרלוונטי" את עמדתן (וזה אחרי שוועדת חוקה רצתה למנות ועדת בדיקה ובלחץ ואיומים של מני מזוז, שהיה היועץ המשפטי לממשלה אז, הוחלט להעביר את העניין למבקר) - מותירה מסקנה ציבורית אחת: ראוי שדוד וסגל-אנטלר יילכו בדרכם של תת-ניצב מירי גולן, שהיתה ראש יאח"ה, וסגן ניצב ערן קמין, שהיה ראש המפלג ביאח"ה, שהובילו את חקירת המשטרה בפרשת רמון.
גולן השתחררה-שוחררה מהשירות, קמין בסוג של עצירת התקדמות. כל אלה הובילו את ה"כשל האישי", וכלל לא משנה ש"לא נמצא כי נעשתה פעולה בזדון, אך ברי כי מדובר ברשלנות ממשית של העוסקים במלאכה". לכן עליהם לקחת אחריות.