א. המונדיאל גורם לי לראות הרבה טלוויזיה, מן הסתם; ובטלוויזיה, מן הסתם, אני רואה הרבה פרסומות; והרבה מהפרסומות, מן הסתם, קשורות בהימורים. פיס, חישגד, לוטו, טוטו, ווינר, צ'אנס - כל התכשיטים.
אני בחיים לא ממלא שום דבר, וממילא בחיים לא זוכה בכלום. בכל הקשור בהימורים אני חסר מזל לחלוטין. הפעם האחרונה שזכיתי במשהו הייתה ב-1986 בשוק פורים בסניף בני-עקיבא בפתח-תקווה: קופסת שימורי סלט פירות שפג תוקפה. כך שהעניין שלי בהימורים האלה הוא תיאורטי בלבד.
באחת מאותן מחציות משחקים ישבתי עם חברים וראינו פרסומת לאחת מההגרלות האלה. שאלתי אם מישהו מהם זכה פעם במשהו. אף אחד לא זכה בכלום. שאלתי אותם אם הם מכירים מישהו שזכה. אף אחד לא הכיר אדם כזה. שאלתי אם הם מכירים מישהו שמכיר מישהו שמכיר. אחד סיפר על השומר בעבודה הקודמת של אשתו לשעבר של חבר ילדות של בן-דוד שלו, שזכה ב-10 מיליון.
אז המשכתי לשאול. שאלתי את כל 800 ומשהו החברים שלי בפייסבוק. שאלתי את כל המשפחה שלי, שאלתי סתם אנשים ברחוב, בקפה, שאלתי את האנשים שברשימת הכתובות שלי במייל, גם ביקשתי מהם שישאלו את החברים שלהם ואת המשפחות שלהם.
אז ככה: אף אחד מהמעגל הראשון והשני שלי לא זכה מעולם בכלום. היו כמה אנשים שאני לא מכיר שהכירו מישהו שזכה פעם בקצת, היו לא מעט ששמעו על מישהו שזכה, מיעוט שבמיעוט הכיר מישהו שזכה פעם. היו אולי שני אנשים שאני לא מכיר בכלל שטענו שהם מכירים מישהו שזכה.
כמעט אף אחד מהם לא הכיר מישהו שזכה בפרס גדול, אבל ממש גדול.
המסקנה האישית שלי: אף אחד לא זכה מעולם בשום פרס גדול. כל ההגרלות האלה הן שקר. פה ושם זורקים לאנשים איזה בוטן (ובואו לא נטעה, עבור גופי ההימורים האלה גם 10 מיליון זה בוטנים), פה ושם מצלמים איזה מישהו עם שקית קרטון על הראש, פה ושם מציגים בפניכם תצלום של המחאה מוגדלת ועליה סכום בלתי אפשרי. פה ושם זוכה מישהו מוכר, ראש עיר או קיבוץ. אף פעם לא בפרס הענק.
ואתם קונים את זה. כל הכבוד לכם.
ב. עוד מסקנה: הכי אומללים וחסרי תקווה הם אלה מתוכנית המינויים של מפעל הפיס. אני מכיר המון אנשים שמשלמים כבר עשרות שנים חודש בחודשו ואף פעם לא זכו בכלום. פה 5 שקלים, שם 30. אני מכיר אנשים שאחרי 30 שנה של תשלומים קיבלו טיסה לחו"ל ב-300 דולר או מכשיר חשמלי ב-200 שקל.
אנא, שאלו גם אתם את החברים שלכם ואת החברים שלהם, ואת החברים של החברים של החברים שלהם: תמצאו לי מנוי אחד שזכה אי-פעם במשהו אמיתי, גדול. אין, לא תמצאו. תוכנית המינויים היא העסק המושלם: אתה משלם כסף טוב ולא מקבל כלום.
הדבר המפליא הוא שהרוב המוחלט של המנויים האלה מתייחס בהשלמה מוחלטת, שלווה, לכל העניין. מבחינתם זה סוג של מס, משהו שחיים איתו, כמו הלחות של אוגוסט, כמו שקר של פוליטיקאי. זה אפילו לא נראה להם מוזר.
מוזר.
ג. מפעל הפיס סגר את הרבעון הראשון של 2010 עם הכנסות של 1.18 מיליארד שקל, עלייה של 7% בהשוואה להכנסות ברבעון המקביל אשתקד. בשנה שעברה היו לו הכנסות של 4.5 מיליארד שקל ורווח נקי של 1.17 מיליארד שקלים (גידול של 44% לעומת 2008).
זה יותר מחברת סלולר; אבל מתי שמעתם פוליטיקאי שהעז למתוח ביקורת על מונופול ההימורים של המדינה? פוליטיקאים אוהבים לדבר על ריכוזיות, אבל מתי שמעתם אותם מעיזים אפילו להסתכל בכיוון של מפעל הפיס?
ותעשו לי טובה, אל תמכרו לי את הסיפורים על התמיכה בתרבות ובספורט. זה כמו להגיד שהילדים שזורקים בוטנים לקופים בספארי - למרות שלטים המורים לא להאכיל את החיות - תומכים בשימפנזים.
לפני משהו כמו שנה שינה מפעל הפיס את שיטת ההגרלה של הלוטו ללא אישור ממשרד האוצר. ההגרלות החדשות הכפילו את סיכויי האי-זכייה בפרס מ-1 ל-13 מיליון ל-1 ל-18 מיליון.
משרד האוצר עשה קולות רפים של מחאה, אבל בסוף התקפל כחתלתול ואישר בדיעבד את ההגרלה החדשה. היה לו תנאי: שהפיס יגדיל (בתוך 5 שנים) את התמיכה שלו בבניית כיתות, אולמות ספורט, מתנ"סים מ-20% מהכנסותיו ל-35%.
אם זה לא עלוב - אני לא יודע מה עלוב.
ד. עוד דוגמה לכוחו האגדי של מפעל הפיס אני יכול למצוא בכל פעם שאני יוצא לרחוב. אני מדבר על הבוטקות הכתומות המכוערות האלה שנמצאות בכל פינת רחוב.
במדינת ישראל אתה (כלומר ראש עיר או שר) יכול לעקור הרים ולטחון אותם זה בזה, אתה יכול לפנות שכונות שלמות על יושביהן, להפעיל את המשטרה נגד כל אחד, לקחת גינה ולעשות ממנה חניון, לקחת חניון ולעשות ממנו מגדל. אפשר להזיז בית-חולים, לפנות בתי-קברות, להעביר יישובים שלמים ממקום למקום. אפשר לעשות הכול, הכול!
אבל יש דבר אחד שאף אחד לא יכול לעשות במדינת ישראל: להזיז ממקומה בוטקה של מפעל הפיס. אפילו לא סנטימטר. הכותל המערבי יהפוך למועדון חשפניות ללסביות רפורמיות מעדות המזרח לפני שבוטקה אחת כתומה תזוז ממקומה.
כי עם כל הכבוד לאלוהים, עם מפעל הפיס אתה לא מתעסק.
בתחילת הפסקה כתבתי "שנמצאות בכל פינת רחוב". זה לא ממש מדויק. ככל שהרחוב עני יותר וממוקם בעיר ענייה יותר - יהיו בפינותיו יותר בוטקות.
עמיתי שי ניב (ואני גאה לקרוא לעיתונאי כזה עמיתי) בדק ב"גלובס" לפני כשנה את מצב הבוטקות: ברשפון, בארסוף, בגעש, בבני-ציון או בקיסריה אין אף בוטקה. בסביון יש אחד.
בשדרות: 11 דוכנים. בדימונה: 11 דוכנים. בקריית-מלאכי: 13 דוכנים. בעכו: 21 דוכנים. בקריית-גת: 26 דוכנים. בטבריה: 29 דוכנים.
ה. ואפרופו הבוטקות האלה: אני לא יודע מי יושב שם בפנים, שהרי בחיים לא עצרתי לגרד, ואין לי מושג כמה הם מרוויחים, אבל אין עבודה קשה מזו, כך נראה לי. להיות כלוא בבוטקה 11 שעות ביום, קר בחורף, לוהט בקיץ, להיות עד אילם לעליבותם של בני האדם.
ובכל זאת, מעודי לא שמעתי מישהו שנלחם על זכויותיהם. על כל קופאית שעומדת, רחמנא לצלן, יש חבר כנסת שזועק. על כל עובד שנדפק, שלא נדע, יש ארגון עובדים שבא לסייע. כך צריך להיות. אבל תנאיהם של האנשים בכלובים הכתומים? ששש... זו עוד הוכחה לעוצמתו של הפיס.
חברת החשמל, הבנקים, הסלולר, הפיננסים - ליד הפיס הם כולם נדמים בעיניי לגמדים. יש לאחרונה דיבור חזק על הריכוזיות במשק הישראלי. מדברים על דואופולים, טריאופולים וקואדרופולים, אבל איפה המנהיג שיפזר את מפעל הפיס?
ו. יש רק דבר אחד שעומד מעל מונופול ההימורים: צה"ל, כמובן. אבל טוב, זו לא חוכמה. אחרי הכול, מדובר בצבא הכי מוסרי בעולם עם הטייסים הכי טובים בעולם והחיילות הכי יפות בעולם. לצה"ל אנחנו חייבים הכול, את עצם חיינו פה, כל העם הרי צבא וכל זה, אבל מפעל הפיס? מה זה מפעל הפיס? סוכנות הימורים ותו לא. מכונה משומנת שלוקחת את הכסף שלכם.
ז. לא אמרתי פה שום דבר חדש. גדולים ממני כתבו, מחו וצעקו נגד מונופול ההימורים - מאדם ברוך ז"ל ועד נתן זהבי יבדל"א, עבור בחשובים שברבנים. זהו מס המוטל על העניים והחלשים. אבל כלום לא קורה. להפך. מפעל ההימורים רק מרוויח יותר ויותר בכל שנה שעוברת.
מנכ"ל מפעל הפיס, שאול סוטניק, אמר לא מזמן: "2010 עתידה להיות שנה טובה יותר עבור מפעל הפיס ועבור החברה הישראלית כולה... אם האוצר יאשר להרחיב מוצרים קיימים ולהשיק מוצרים חדשים נוכל לתמוך בקהילה אף יותר... מפעל הפיס הוא הגורם היחידי שיכול לצמצם את תעשיית ההימורים הלא חוקית, המגלגלת מיליארדי שקלים בשנה ובעלת השפעה שלילית מרחיקת לכת על החברה הישראלית".
המשיכו לשכנע את עצמכם, חברים, שהכסף שלכם הולך לבניית כיתות לימוד ומגרשי ספורט. אחרי הכל, זו עובדה: החינוך הישראלי, כמו הספורט, הוא אכן סיפור הצלחה.
הרהור
אני מכיר המון אנשים שמשלמים כבר עשרות שנים ואף פעם לא זכו בכלום. מבחינתם זה סוג של מס, משהו שחיים איתו.