היה משהו לא נעים בסגנון התגובה שפרסמה הפרקליטות ביום שני השבוע, בצמוד לפרסום של דו"ח מבקר המדינה בעניין האזנות הסתר בפרשת רמון. זו היתה תגובה מתלהמת, בוטה, שניכר בה כי נכתבה תוך סערת רגשות.
החצים לא כוונו לעבר לינדנשטראוס או לעבר המסקנות שלו - אף שהפרקליטות ממאנת להשלים עם הביקורת שספגו רות דוד ואריאלה סגל-אנטלר - אלא לעבר השר לשעבר חיים רמון ובעלי בריתו, שכונו בהודעה "בעלי האג'נדה המחבקת את רמון".
זה נכון - רמון, שבילה זמן קצר בתפקיד השר הממונה על מערכת אכיפת החוק, התגייס בכל כוחו, כבר בשלב המשפט שהתנהל נגדו ובוודאי בהמשך, כדי לבוא חשבון עם המשטרה והפרקליטות שהעזו להטיל בו כתם פלילי.
פרקליט המדינה, משה לדור, סיפר השבוע כי בישיבת הממשלה ב-2008, שבה הוחלט שלא להקים ועדת בדיקה ממשלתית לחקר פרשת האזנות הסתר בתיק רמון ולהעביר את הנושא למבקר המדינה, הודיע רמון בתחילת הישיבה כי מאחר שיש לו נגיעה אישית בעניין, הוא לא יביע דעה - ומיד גלש להסבר שאורכו 20 דקות מדוע יש הכרח להקים ועדת בדיקה.
נכון גם ששר המשפטים שהחליף את רמון, פרופ' דניאל פרידמן, שנטל על עצמו להוביל את המלחמה נגד הפרקליטות כשפרשת רמון מהווה עבורו דגל, ממשיך באותו קו גם היום, מעמדת הפרשן האובייקטיבי של "ידיעות אחרונות".
ועדיין, ראוי לה לתביעה הכללית שלא להיגרר לדו-קרב של האשמות נגד מי שנתפסים בעיניה כחורשי רעתה. גם אם הפרקליטות בטוחה בצדקתה - לא יזיק אם תרכין את ראשה ותשמש דוגמה לאופן שבו גוף ממלכתי מקבל בהכנעה ביקורת שמגיעה לאחר חקירה ובדיקה.