כשקראנו את הראיון עם מאיר גלבוע, לשעבר יועץ מבקר המדינה, במוסף "הארץ" לפני כשבוע, היתה לנו תחושה שאנחנו הוזים, אולי קודחים מחום, אולי קצת מטושטשים, או פשוט סתם חולמים על תחושות רעות שמקננות בנו כבר תקופה ארוכה. כשפסלנו את כל האפשרויות, התברר שהראיון הזה אמיתי - והראיון האמיתי עורר בנו פלצות, לא פחות ולא יותר. הוא לא רק מעורר מחשבה, הוא חייב להדיר שינה מעיניו של כל אזרח. התמונה שעולה ממנו היא מפחידה, מבהילה, מעוררת חרדה.
תקציר האירועים: לפני כשנתיים מונה מאיר גלבוע, שנחשב לחוקר משטרה עתיר הישגים, ליועץ מבקר המדינה למלחמה בשחיתות. לפני זמן קצר פרש מהתפקיד בעקבות חילוקי דעות עם המבקר על הדו"ח ה"צמחוני", לטענתו, שנכתב בעניין דליה איציק.
בראיון נרחב עם לינדנשטראוס ב"ידיעות אחרונות" לפני כמה שבועות, "ליכלך" המבקר על גלבוע ודיבר בגנותו. בתגובה, התראיין גלבוע ל"הארץ" ו"ליכלך" חופשי על לינדנשטראוס.
מזריקות הבוץ ההדדיות הללו נחשפת תמונה מכוערת על התנהלות הגורמים שמופקדים (לכאורה) על המלחמה בשחיתות. הנה מעט מהציטוטים מהראיון שחושפים את התמונה הזו, בתוספת התובנות שלנו.
לפני כשנתיים, בשעת ערב מאוחרת, כשגלבוע נסע במכוניתו יחד עם אשתו, צלצל הטלפון, ומן העבר השני נשמע קול מוכר. "דן מרגלית צלצל, ושאל אותי מה דעתי על תפקיד יועץ המבקר למלחמה בשחיתות", מספר גלבוע. "האמת היא התגובה הראשונית שלי היתה, 'אני לא רוצה. אני מסודר, אני מלמד באוניברסיטה, יש לי כמה דברים בפרקטיקה פרטית, אני מתנדב בתנועה לאיכות השלטון'. אז אמרתי לו 'לא'. הוא אמר, 'טוב, תחשוב, תתקשר'. אבל אחרי שסגרתי את השיחה חשבתי: "אני לא יכול להגיד לא למשהו שקשור למאבק בשחיתות. זה חלק ממני הרבה שנים, זה חלק מהעשייה שלי. ובפעם הבאה שהוא צלצל, אמרתי לו: 'אוקיי, אני מוכן לשמוע'".
מה??? אל תהססו לפעור גם אתם את הפה ולשאול את עצמכם: מה קורה פה, לעזאזל? דן מרגלית הוא איש תקשורת רב-פעלים - מהטלוויזיה החינוכית בשכר מפוצץ ממשלמי כספי המסים (עלות של 70 אלף שקל בחודש) ועד לערוץ 10 ולטורים שהוא כותב ב"ישראל היום". הוא אפילו נפרד בצעד פופוליסטי מחשבונו "הדל" בבנק מזרחי-טפחות כאות מחאה על שכרו של המנכ"ל אלי יונס, רק בשביל לזכות בעוד קצת רייטינג ובעוד קצת אהדה.
כל זה נחמד ויפה, ואפילו מעורר הערכה אצל מעריציו, אבל ממתי דן מרגלית פתח חברת השמה והפך לצייד ראשים עבור לינדנשטראוס? ומה זה בדיוק אומר שאיש תקשורת ממנה או ממליץ למבקר המדינה על יועץ בתפקיד רגיש? מה זה אומר בדיוק על הקשרים ביניהם, כי בשביל גלבוע מרגלית הוא הרי "קול מוכר". והאם ה"קול המוכר" הזה לוחש על אוזנו?
ובכלל, האם לינדנשטראוס וגלבוע הן בובות על החוט של מרגלית, והאם הן רוקדות לפי החליל שלו, כי הוא ממנה את חבריו לעמדות רגישות ובעלות השפעה?
"היתה הנחה מפורשת של המבקר אליי לעמוד בקשר עם העיתונאי מוטי גילת ולעדכן אותו במהלכי הביקורת בכנסת"
סליחה??? שוב, מה קורה פה לעזאזל? המבקר משתף עיתונאי (לשעבר ב"ידיעות אחרונות" והיום ב"ישראל היום") במהלכי הביקורת? מי מנהל פה את מי? גילת את לינדנשטראוס? גילת הוא בעל עניין בסיפור של דליה איציק (חשף, לכאורה, את השחיתות) ואחר-כך משותף בכל תהליכי הביקורת נגדה? זו מדינת חוק? זו מדינה דמוקרטית? שעיתונאים עושים במשרד המבקר כבתוך שלהם?
קשרי "עיתון-שלטון"
התיאורים של גלבוע חייבים לזעזע כל אזרח שומר חוק, אבל הם לא בדיוק חדשים לברנז'ה התקשורתית. זו המציאות שהתקשורת מנסה לטשטש ולהסוות ולהדחיק, המציאות שבה יש קשר פסול ומסוכן בין עיתונאים לאנשי שלטון, בין אם בתחום המשפט, בין אם ברגולציה הכלכלית. בתמצית, אלה הם יחסי עיתון-שלטון.
מצידו האחד של הקשרים האלה (ה"עיתון") קיימת חונטה של עיתונאים שמינתה עצמה לשוטרי הצדק של מדינת ישראל. מצידה השני (ה"שלטון", אנשי משפט ורגולציה) נמצאים אלה שבידיהם יש סמכות לפעול, שלעתים ממונים בהמלצתם של העיתונאים. בהרבה מקרים, אנשי השלטון נוטים לציית לאנשי העיתון. אנשי העיתון, בתמורה, מהללים אותם במאמרים דביקים ומקדמים אותם ללא לאות.
כל החבורה הזאת עוטפת את עצמה בכללי התנהגות של קדושים וגוערת בכל חסרי הדעת והבינה האלה, שלא מבינים איזה אסון הולך ומתרגש עלינו. היא מחלקת את הציבור לשניים, שחור ולבן: תומכי חוק ופורעי חוק, נגד שחיתות ובעד שחיתות, נגד טייקונים ובעד טייקונים, נגד תחרות ובעד תחרות, נגד דמוקרטיה ובעד דמוקרטיה. כל מי שלא בצד הנכון, מבחינתם, חוטף באבי אביו. נרדף. היא חורצת לחומרה את דינו של מי שהעז להמרות את פיה.
זו חבורה יהירה, כוחנית והיסטרית, שנהנית מיכולת שיפוט מופלאה בנוגע לסביבתה - אבל מתקשה להתבונן באובייקטיביות על מעשיה שלה. היא מטיפה לנו על בלהט על שלטון ושמירת החוק, אבל כשזה נוגע לה - זה ממש לא בבית-ספרה. אפשר לצפצף את החוק ולרמוס אותו ברגל גסה (פרשת אורי בלאו, למשל).
בתחום הכלכלי, למשל, היא הפכה לאליל את ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשרד האוצר, ועבדה אותו עבודת אלילים. הוא סיפק להם את הכותרות שהם רצו על השחיתות, והם שפכו עליו דבש בטונות. הגיבור הגדול, אחד מול רבים, דוד מול גוליית. כשנחשף פרצופו האמיתי והמסוכן של זליכה, הם התקשו להכות על חטא.
באותו אופן האוליגרכיה התקשורתית-כלכלית ארגנה לנו את הפשע הפיננסי הגדול בהיסטוריה הכלכלית כלפי צרכנים (ועדת בכר) וגרמה להם נזק מפלצתי של מיליארדי שקלים. האוליגרכיה התקשורתית הזו הרבה יותר מסוכנת לדמוקרטיה מהפקידים שצייתו למרותה והוציאו רפורמה כושלת לפועל.
היא שותפה מלאה לפשע הפיננסי ולעושק הצרכנים, אבל היא כמובן ממשיכה במסע הטיהור הצדקני שלה עם הסיסמה המטופשת על ריכוזיות, רק כדי לטשטש את כישלונה. למזלה הרע, הציבור כבר מבין שהאנשים האלה לא דואגים לו, הם רק דואגים לעצמם ולתדמיתם.
משחקים בגנון
גלבוע מודה במפורש כי המבקר גילה "סימנים לרדיפה אחרי אולמרט", ואף מגלה כי המבקר סירב לפתוח בחקירה נגד המשטרה, כי היה צריך אותה "כדי שתסיים כמו שצריך את התיקים נגד אולמרט". בסוף הוא מתאר שיחה שקיבל ממקורב של לינדנשטראוס, שהציע לו לזרוק לפח את הראיון בתמורה להודעה לעיתונות שיפרסם משרד המבקר ובו שבחים לפעילותו. גלבוע לא הסתפק בכך ואמר כי לא יסתפק בפחות ממכתב התנצלות אישי מלינדנשטראוס.
זה פרצופה של מדינת ישראל: המבקר ויועצו משחקים בגנון, שני מבוגרים בתפקידים רגישים עם אינטליגנציה רגשית אפסית. הם מבזבזים אנרגיות עצומות על הדימוי התקשורתי שלהם, על הסקס אפיל שלהם, הם אוספים גזרי עיתונים באובססיביות.
אין פלא, אם כן, שדן מרגלית הופך לסדרן עבודה במשרד המבקר, ומוטי גילת מעודכן און-ליין על חקירות.
eli@globes.co.il