האצולה, אותו מעמד נישא מעם שכולם רוצים להתחכך בו ומעטים יכולים להשתייך אליו, גירה תמיד את דמיון ההמונים. חומות הכניסה של האצולה היו גבוהות והשערים נעולים. אצולה קיימת רק בעולם שאין בו מוביליות חברתית, עולם שבו שייכות נקבעת הרבה לפני לידתך ללא כל קשר לתכונותיך האישיות, ליכולות שאתה מפגין ואפילו למזל הפוקד אותך.
האם ישנה אצולה ישראלית? בוודאי שלא! החברה הישראלית לא ייצרה מעמד מיוחס שיש לו זכויות יתר העוברות מדור לדור, מתוקף השייכות לשושלת משפחתית מסוימת. אין כריות בחברה הישראלית ואנשים צומחים ונופלים על פי יכולתם. יש אמנם מי שמדבר על "אצולת הממון", אבל אין דבר דינמי יותר מהקבוצה האוחזת בכוח הכלכלי בישראל.
רוב הטייקונים הישראלים התחילו בחוסר כל. הם לא ירשו דבר ופילסו את דרכם לצמרת בכישרון ומזל אישי. נכון, צומח היום דור שני שיירש את ההון, אבל אין שום ערבות שישרוד בצמרת לאורך שנים. בישראל משפחות עשירות קמו ונפלו והוכיחו שאין חסמים ואין כריות לקידום כלכלי או להתרסקות כלכלית.
בישראל אין אליטה אחת, אלא אליטות. מי יותר חשובה? תלוי את מי שואלים. בעמנואל חשובים הרבנים (רבנים מסוימים כמובן), בעולם החילוני חשובים שופטי בית המשפט העליון, שבזים להם במחוזות אחרים. הדור הצעיר חושב שאלירז מהאח הגדול או נינט הם מודל לחיקוי וקורא את אתגר קרת, גדי טאוב וניר ברעם. דור המייסדים מתרפק על חיים גורי, נתן זך ועמוס עוז.
האליטה הצבאית חוששת מוועדת החקירה הבאה, הפוליטיקאים מהבחירות הבאות, וכולם יחד נדחקים ומתחככים זה בזה, מזיעים בחום הכבד ויראים מהעתיד.
כך לא בונים אצולה. אצולה משדרת ביטחון וקרירות. לא נשיקות לחות וטפיחה על הגב, אלא לחיצת יד עטוית כפפה ומבט מרוחק המשדר בידול. אצלנו כולם רוצים להיראות עם כולם. אליטות מתערבבות עם אליטות ועם בני העם. המעברים פתוחים, אנשים נכנסים ויוצאים בשערי האליטות, כובשים להם מקום של כבוד לרגע ונעלמים. רשימת "מי שהיה" ו"מי שיהיה" ארוכות ומשתנות מיום ליום.
באין המשכיות, אין אצולה ואין אליטה יציבה. לא בטוח שזו בשורה טובה. מה שהחליף אצלנו את המעמד הנבחר אינה מציאות של שוויון ואחווה, אלא הקצנה וחרדה. הפחד ההדדי הוא גורם האיזון היחיד בחברה הישראלית. כל עוד כולם פוחדים מכולם כמעט באותה המידה, אפשר להמשיך ולקיים מערכת חיים משותפת. אבל אם אחד הצדדים יקבל מספיק ביטחון עצמי ויפסיק לפחד, הוא לא יהסס לרמוס את האחרים.
ממרומי כיסאה המרופד בכריות אווריריות יכלה האצולה לעודד מתינות וסובלנות, משום שהיא לא חששה לכוחה. הדמוקרטיה הרסה את הריפוד, והפכה את הכורסא לספסל בכיכר העיר שעליו מתחרים כולם. עכשיו רק נשאר לראות אם תוך כדי התחרות על מקום הישיבה, הספסל עצמו לא יתפרק, וישאיר אחריו ערמת קרשים מגובבת שאיש אינו רוצה בה.
הכותבת היא פרופסור לפילוסופיה
הטור פורסם במלואו בגליון לייד גלובס שראה אור השבוע