רשויות המס בישראל טועמות לא אחת את נחת זרועם של בתי המשפט. אלה אינם נרתעים, במקרים המתאימים, מלהעמיד את פקיד השומה על מקומו, לנזוף במנהל מס ערך מוסף ולבטל החלטות של רשות המסים. את דיני המסים יש לפרש בצמצום, לטובת הנישום. דומה שהרשות שוכחת זאת לפעמים - ובתי המשפט מזכירים לה.
יד המקרה היא שבימים אלה יצאו, תחת ידי בתי המשפט המחוזיים בתל-אביב ובחיפה, שני פסקי דין העוסקים באותה הסוגיה ממש ושהקביעות בהם דומות להפליא.
בשניהם נדונה השאלה אם מנהל מס ערך מוסף נהג כראוי בהחליטו לנקוט כלפי חברה פלונית בהליכי גבייה של חוב שחבה לו חברה אחרת, אשר פעילותה הועברה לחברה הפלונית. בשני המקרים צידדו בתי המשפט במנהל מס ערך מוסף והכשירו את החלטותיו.
היה היתה חברת ביטוח, "ביט אור סוכנות לביטוח בע"מ" שמה. בשנת 2005 עמד חובה של "ביט אור" למנהל מס ערך מוסף על כ-700 אלף שקל. "ביט אור" התקשתה לשלם את חובה האמור, ואולי היא העדיפה שלא לשלמו. הלכה "ביט אור" והעבירה את פעילותה, ללא תמורה, לחברה אחרת - "רב אור סוכנות לביטוח בע"מ" שמה.
וראה זה פלא: בעת העברת הפעילות היו לשתי החברות בעלי שליטה זהים. אלה הספיקו למנהל מע"מ להודיע ל"רב אור" כי בכוונתו להפעיל את הוראת החוק, המאפשרת לו לגבות ממנה את חובה של "ביט אור".
למנוע סיכול גביית חוב מס סופי
לא כל-כך רחוק משם, בדליית אל-כרמל, ניהלה "דליה למזון בע"מ", חברה בבעלות ח'יר אבו-רוקן, סופרמרקט גדול. בשנת 2007 חדלה דליה למזון לדווח למע"מ. זמן קצר קודם לכן הקים אבו-רוקן חברה נוספת, "דליה למזון 2006 סניף רמת-אשכול בע"מ", שמה.
שמים לב לדמיון בשמות שתי החברות של אבו-רוקן? יכול ויועצי המס של אבו רוקן סברו כי הדמיון בשמות היה גדול מדי, וזמן מה לאחר הקמתה שונה שמה של החברה החדשה ל""קשת מגוונים בע"מ".
לא חלפו ימים רבים, והשליטה במגוונים הועברה מאבו-רוקן לאחיו, הישאם הירקן. עוד זמן קצר חלף, ו"דליה למזון" (שחדלה מלדווח למע"מ) נמכרה ל"מגוונים". כל אלה הספיקו למנהל מע"מ כדי להחליט לנקוט נגד "מגוונים" בהליכי גביית חובה של דליה למזון.
ערעוריהן של "רב אור" ושל "מגוונים" באו בפני השופטות דניה קרת-מאיר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ושולמית וסרקרוג במחוזי בחיפה. שתיהן ראו עין בעין עם מנהל מע"מ. שתיהן סברו כי הוראת החוק הרלוונטית נועדה לאפשר לו לגבות חובות מע"מ מחברות שאינן יכולות לשלמם בעצמן ושעשו כדי לאיין את יכולתו לגבותם.
"סעיף 106 לחוק מע"מ נועד לטפל באותם מקרים בהם ניתן לגבות חוב של חייב אצל צד ג'. מטרת החוק למנוע סיכול גביית חוב מס סופי, כאשר בפועל מתבצעת הברחת נכסים במגמה למנוע תשלום חוב מס", פתחה וסרקרוג והבהירה.
קרת-מאיר חידדה את הדברים: "על מנת להחיל את הוראות הסעיף, אין צורך להוכיח כי ההעברה המצוינת בסעיף היתה אסורה על-פי החוק או משוללת תום-לב של הצדדים". היא אזכרה פסק דין קודם, שיצא תחת ידיה של וסרקרוג דווקא, ושבו היא קבעה כי "גם העברה שאין מטרתה העלמת מס תאפשר הפעלת הסמכות על-פי סעיף זה, ודי בכך שבידי החברה החייבת המעבירה לא נותרו אמצעים לתשלום החוב למשיב".
על-פי קרת-מאיר, אין לנקוט גישה דווקנית בפרשנות הוראת החוק האמורה. "בין אם ננקוט במונח של העברת נכסים ובין אם ננקוט במונח של העברת פעילות - התוצאה תהיה זהה", ציינה בהתייחסה לטענה שלפיה רק העברת נכסים אמורה לאפשר הליכי גבייה נגד החברה הנעברת. "הגדרתו של המונח 'טובין' הינה כאמור הגדרה רחבה, ואין היא מתייחסת לנכסים מוחשיים בלבד", הוסיפה.
שתי השופטות בדקו אם התקיימו בפניהן תנאי הוראת החוק המאפשרת נקיטה בהליכי גבייה נגד חברה אחרת. שתיהן לא חלקו על כך שהנטל להוכיח את התקיימותם של התנאים מוטל על מנהל מע"מ.
אלה התנאים: קיומו של חוב סופי; לחברה החייבת לא נותרו אמצעים לסילוק החוב בישראל; לחברה החייבת ולחברה הנעברת אותם בעלי שליטה; נכסי החברה החייבת הועברו למי שיש לה עמו יחסים מיוחדים, וזאת בלא תמורה או בתמורה חלקית.
ההעברות בוצעו ללא תמורה
"חוב המס בגין השומה הופך לחוב סופי גם כאשר לא מתקיים לגביו כל דיון משפטי", קבעה קרת-מאיר. "ערעור שומה איננו תביעה אזרחית. אם בחרה 'ביט אור' למחוק את הערעור או אם היתה מחליטה מלכתחילה לא להגיש השגה כלל, או לא להגיש ערעור לאחר שניתנה החלטה בהשגה - הכל על-פי המועדים שנקבעו בחוק מע"מ באופן ספציפי - הרי שהחוב הפך להיות סופי".
בנוגע לתנאי השני, שלפיו לחברה החייבת לא נותרו אמצעים לסילוק החוב בישראל, קבעה קרת-מאיר כי מנהל מע"מ לא אמור להוכיח כי הליכי גבייתו של החוב הפסוק מוצו. היא הסתפקה בכך שהמסקנה בדבר העדר אמצעים הנה מסקנה סבירה, אף ללא נקיטת הליכי גבייה.
בכך שהעברת פעילות הסופרמרקט בדליית אל-כרמל נעשתה מ"דליה למזון", שבבעלות אבו-רוקן, ל"מגוונים", שהיתה בבעלות אבו-רוקן ושעברה לבעלותו של אחיו הישאם, ראתה וסרקרוג העברה בין אותם בעלי שליטה או קרוביהם. קרובים מדרגה ראשונה. הן בנוגע לסופרמרקט והן בנוגע לסוכנות הביטוח נקבע כי החברה הנעברת המשיכה את אותה הפעילות של החברה החייבת. רק המסגרות המשפטיות השתנו.
חשוב לא פחות: שתי ההעברות בוצעו ללא תמורה, ובמקרה הטוב, העברת פעילות הסופרמרקט בוצעה בתמורה חלקית בלבד. די בכך כדי לענות על תנאי הוראת החוק הרלוונטית.
כאילו אין גבול לחוצפה, הרי בעוד הדיון מתנהל בפני השופטת וסרקרוג, החלה גם "מגוונים" לדווח דיווחי אפס שהצביעו על העדר פעילות. התברר כי "מגוונים" העבירה את פעילות הסופרמרקט, בפעם נוספת, לחברה חדשה בשם "דליה הכרמל למסחר (2008)". ומי היה בעל המניות של חברה חדשה זו? חסן אבו-סאלח, עובד לשעבר בסופרמרקט, שהודה כי לא שילם תמורת הרכישה וכי לא נחתם הסכם כלשהו בקשר לכך.
כלים משפטיים לגביית מס
הרי לפנינו שתי עסקאות בלתי כלכליות בעליל. "בנסיבות אלה יש להפעיל את סעיף 106, ויש לאשר פעולה במסגרתו, כדי ליתן בידי פקידי המס כלים משפטיים ומעשיים אשר יאפשרו את גביית המס, וימנעו העברת נכסים לישויות משפטיות אחרות, על בסיס אמירה חדה וברורה כי אין להשלים עם תופעה של 'יצירת' חברות חדשות כדי למנוע גביית חובות לפגוע פגיעה ישירה בקופת המדינה", כך וסרקרוג בדברים, הטובים גם לקרת-מאיר.
אותה הוראת חוק קובעת כי מן החברה הנעברת ניתן לגבות רק עד כדי שווי הפעילות שהועברה אליה. בנוגע לכך קבעה וסרקרוג כי המועד הרלוונטי, הקובע את היקף החובות שניתן לגבות כך, הוא מועד מתן ההודעה על הפעלת הסמכות - ולא מועד העברת הנכסים תוך הברחתם.
"מסקנה אחרת היתה יכולה לעודד מצב בו החברה מבריחת הנכסים היתה יוצרת עסקה במסגרתה היתה מבריחה את כלל נכסיה, ואולם, גם לאחר העברת פעילותה העסקית ונכסיה היתה ממשיכה בפעילות עסקית למראית -ין, במסגרתה היתה ממשיכה בהפקת חשבוניות, וזאת מבלי לדווח לרשויות מע"מ על פעילותה.
"ככל שהיתה מתקבלת עמדת המערערת, הרי שהמשיב לא יכול היה לגבות את חוב המס מהחברה מבריחת הנכסים אלא עד מועד עסקת העברת הנכסים, ולא היה בידי רשויות המס לגבות את המס המגיע מפעילות עסקית נוספת שנעשתה לאחר מועד זה", אזכרה וסרקרוג פסיקה קודמת של קרת-מאיר.
מששווי ההעברות היה גבוה משיעור החובות, אישרו שתי השופטות את החלטותיו של מנהל מע"מ - ונקבע כי הוא רשאי להמשיך בהליכי הגבייה כלפי "מגוונים" וכלפי "רב אור". (ע"ש 1183-05; ע"מ 570-08).