במשך שנים הייתה שרה פון שוורצה, 42, שחקנית תיאטרון הקאמרי ונצר למשפחת אצולה של משפטנים מתקופת הקיסרות האוסטרו-הונגרית, מלוהקת לתפקידים של בנות אצולה. גרטרוד מלכת דנמרק ב"המלט", המלכות טיטניה והיפוליטה ב"חלום ליל קיץ", דזירה הדוכסית ב"מחלת נעורים", הברונית רוטשילד ב"הפסנתר של ברטה". עד שנמאס לה. הטייפ קאסט, מבחינתה, מיצה את עצמו. "אם הייתי חיה בגרמניה בחיים לא היו נותנים לי לשחק בת אצילים, אבל כאן שנים הייתי תקועה בתפקידים האלו", היא מספרת. "כל דוכסית או ברונית היו נותנים לי לעשות, ובאמת היה לי מאוד קל לעשות את זה, כי היו לי סבתא ואימא שגדלו בתוך זה, וראיתי את הניואנסים של ההתנהגות הזו בבית".
אילו ניואנסים, למשל?
"קשה להסביר, אפשר להראות את זה. זאת פרקטיקה: איך יושבים, עומדים, הולכים, מדברים, נושמים. זאת הוויה שלמה, דרך חיים. עד היום אני זוכרת את סבתא שלי יושבת במסעדה, מעפעפת למלצר עם הרימל ומדברת איתו בדרך מסוימת".
כילדה, אימא שלך לימדה אותך נימוסי שולחן?
"לא, היא בעיקר הייתה מזועזעת מרבית הזמן. גם ממה שלימדו אותנו בבית הספר, גם על נימוסי השולחן הקלוקלים שלנו, מדי פעם היא הייתה דופקת לנו מרפק בשולחן. מי שהשלימה לי את הפערים הייתה דווקא סבתא שלי, שהחשיבה מאוד את העניין של הייחוס המשפחתי. בזכותה אני יודעת איך להתנהג באירועים רשמיים. אם תושיבי אותי בשולחן של מקומות מסומנים עם שמלת ערב, אני אדע איך להתנהג, אני מכירה את הקודים, ולא אתנהג כמו רוב הישראלים בחוסר ידע.
"כשאבי הכיר את אמי, סבתא שלי ערכה לו מבחן - היא שמה אספרגוס על שולחן שהיה ערוך בכלי הכסף המשפחתיים. בעבר הלהבים של כלי הכסף היו עשויים גם הם מכסף, והיה צריך להשתמש בהם בדרך מאוד מסוימת, כדי שהמגע עם אספרגוס או תפוחי אדמה לא ישחיר אותם. מי שגדל עם כלי כסף משפחתיים מכיר את הכללים, למרות שהיום זה לא רלוונטי, כי למרבית כלי הכסף החליפו את הלהבים. בכל מקרה, הוא עבר את מבחן האספרגוס בהצלחה".
במה זה מתבטא ערכית, לגדול בבית כזה?
"אם יש לך, אתה מספיק חכם לא להראות את זה. נניח אם הייתה לנו פסטרמה בבית, לא לקחנו לבית הספר סנדוויץ' עם פסטרמה, כי אולי לאחרים אין. תמיד הרגשתי שמשהו במשפחה שלנו שונה מבמשפחות האחרות, אבל לא ממש ידעתי לשים על זה את האצבע. זה לא שהיה עושר חומרי בבית, הוריי היו אמנים שהתפרנסו בדוחק, אבל מצד שני כל אחד מהם דיבר שבע שפות".
"לא תלושה כמו כולם"
את הייחוס המשפחתי גילתה פון שוורצה בעקבות עבודת שורשים שעשתה כילדה בבית הספר. "אבא שלי עד היום מתלונן שכשהוא סיפר לי שאני בת אצולה פרצתי בצחוק. לא היה לזה עד אז שום קשר ממשי לחיים שלי. מצד שני, זה מאוד שימח אותי לגלות שאני שייכת למשהו, שאני לא תלושה פה כמו כולם, הרגשתי איזה חיבור".
מהיכן בא לך רעיון התלישות?
"אני חושבת שאחת הטעויות הכי גדולות שנעשו בארץ הייתה שמחקו לאנשים שהגיעו לכאן את העבר שלהם, ולכן אנחנו גם אבודים היום מבחינה תרבותית. זה לא שאתה מחויב להתנהג לפי העבר שלך או המשפחה, אני האחרונה שמתנהגת לפי הפוזה האצילית. אבל אם אתה לא מכיר ומכבד את העבר שלך, לומד אותו ומעריך אותו, אתה לא באמת מסוגל להמשיך הלאה".
דרך עבודת השורשים גילתה שהיא נצר לפרידריך פון שוורצה, שקיבל את התואר שלו מהקיסר האוסטרו -הונגרי על כתיבת חוקים פליליים. "אחד הדברים שהפכו למושא גאווה במשפחתי זה שהוא היה אחראי לביטול עונש המוות בקיסרות", היא מספרת. "מצד שני, סבתי מצד אמי הסבירה לי במפורש שהתואר פון שוורצה הוא תואר די פארש כי הוא חדש, רק מ-1800, ואילו התואר מצד אמי הוא הרבה יותר עתיק, מהאצולה הצרפתית. אז כמובן שיש גם דירוגים בעניין הזה".
אחרי שגילית, התחילו פנטזיות לחיות בתוך ארמון?
"הייתה פנטזיה, אבל מהר מאוד את מבינה שזו פיקציה אחת גדולה כל הסיפור הזה של אצולה. אצילות, בסופו של דבר, זה דבר פנימי. אני זוכרת שסבתי לקחה אותי בכיתה ו' לביקור באוסטריה, והראתה לי איפה היו האחוזה ושאר הנכסים של המשפחה, שכולם אגב ירדו לטמיון במשבר של שנות ה-30. הביקור ההוא עשה עליי רושם גדול, הייתי די בשוק. אבל לא הצלחתי לקשר את זה לחיים האמיתיים שלי".
איפה סמלי האצולה של המשפחה נמצאים היום?
"בגלל שאבי התגייר נושלנו מהירושה, ואין בידינו את המסמכים הרשמיים של הסמל, אבל יצא לי לראות אותו פעם. סמל האצולה מהצד של אימא נמצא אצל דודה שלי בבית, והיא קיבלה אותו מתוקף היותה הבכורה במשפחה, וגם בגלל שאימא שלי לא הביעה עניין בסמלים. לי יש בבית ספר של המשפחה מצד אמי, משפחת פון פלוניוס, שבו מתועדת השושלת מהמאה ה-14 ועד ימינו, ואני רשומה בו. צירפתי גם את בנותיי לספר".
"מהפרופסור ועד המוכר בשוק"
בימים אלה עובדת פון שוורצה על שתי הצגות בתיאטרון הפרינג' תמונע: המונודרמה הגרמנית "בכל מקום באמבטיה" שתרגמה, ומחזה פרי עטה בשם "בין לבין", העוסק בשאלות של זהות, משפחה ואשמה.
עם כל ההיסטוריה המשפחתית המכובדת, יש לה ביקורת נוקבת על מעמד האצולה. "אני באה ממשפחה של אליטה, ואני עצמי אדם ממש לא אליטיסטי. אני אצילה על הנייר, אבל לא גדלתי כאצילה ולא השגתי שום דבר דרך השם של המשפחה שלי. יש לי כבוד לכל אדם, מהפרופסור הכי מכובד ועד המוכר בשוק. והסיבה שאני כזאת היא שאני חושבת שההסתגרות באליטה יוצרת נזק גדול מאוד לחברה.
"באליטה שהמשפחה שלי שייכת אליה חשבו שאת המיין קאמפ כתב איש מהפרולטריון, שמדובר בספר לא טוב, אבל אולי כדאי לתת לו לעשות קצת פרובוקציות, להיות קצת בשלטון, ואז נחזור בגדול, נוריד לו את הראש ונשליט שוב סדר. כמובן שההיסטוריה עבדה אחרת לגמרי".
אילו ערכים מהבית את בכל זאת משמרת עד היום?
"אני כן דוגלת בחינוך ייחודי, כי אני מאמינה בהשקעה בחינוך טוב. הבנות שלי הולכות ללמוד בבתי ספר לאמנויות, וכל המשכורת שלי כמעט הולכת לחינוך שלהן. הגישה שלי בחיים היא שזה בסדר שאין לי רכוש ואין לי אוטו יקר, כי העושר האמיתי הוא העושר החינוכי. נובורישיות עושה לי אלרגיה, אנשים שגדלו בלי כלום והתעשרו, וכל הזמן ממשיכים להעמיק בסממנים החיצוניים האלו, זה דבר שקשה לי מאוד איתו. בשבילי אצילות לפני שהיא תואר היא קוד של התנהגות אצילית".