"התלמידים גרו בצריפים כמעט ללא חימום, והיה קור אימים. הייתי רץ בלילה למבנה המרכזי שבו שכנה הספרייה, כדי להתחמם ולקרוא. ישנו שם במיטות קומותיים אחת מעל השנייה, ובין המטלות היה עלינו לנקות את החדרים ולסדר את המיטות. האוכל היה בסיסי, שום לוקסוס, אבל זה היה חלק מהחינוך".
על הוידוי קורע-הלב הזה אחראי לא אחר מאשר עו"ד רם כספי, שהיה אחד מהילדים שלמדו בפנימייה האריסטוקרטית לילדים יהודים "כרמל קולג'". המקום - שנחשב לאחד ממוסדות החינוך היוקרתיים לילדי האצולה היהודית באירופה, וגם בישראל - הוא יעד שאיש מבין האנשים שלמדו בו לא היה שולח אליו את ילדיו, ולא רק בגלל ששערי הפנימייה נסגרו לפני למעלה מעשור.
יחד עם כספי למדו בכרמל קולג' עוד רבים שנמנים היום עם מה שנקרא "האצולה הישראלית" - ובהם עמי פדרמן, הנרי טייג (מבעלי הילטון), סר פיליפ גרין, הלל צ'רני (מפרשת הולילנד), לני רקנאטי, ארווין אייזנברג והנרי זימנד, איש עסקים בינלאומי ומבעלי קבוצת הכדורסל אנדה רמת-השרון.
כרמל קולג' היה מקום קסום ופסטורלי. מדשאות רחבות ידיים, מגרשי כדורגל, כדורסל, בריכה, מעבדות, חדר אוכל, בתי מגורים. כרמל קולג' היה אמור להיות בית-הספר היהודי האריסטוקרטי הראשון. לא משנה למה נשלחת לשם, כשיצאת משם, יכולת בנחת ללכת לשתות תה עם המלכה.
חלק מהילדים שהגיעו למקום היו בנים להורים גרושים, חלקם ילדים "בעייתיים" (שהיום היו מאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז), שהוריהם סברו שחינוך אנגלי קפדני יחזיר אותם לתלם, וחלקם היו פשוט כאלה שהוריהם חשבו כי ערכי יהדות לצד לימודים כלליים, אמנותיים וספורטיביים ברמה גבוהה, הם החינוך הטוב ביותר שאפשר לתת.
ואולם "איטון היהודי", על מעבדותיו ומדשאותיו, גבה מחיר כבד מרבים מהתלמידים שלמדו בו. הילדים הצעירים, שנזרקו פתאום לכור ההיתוך הבריטי עם עוד 300 ילדים אחרים, למדו בו לא רק מדעים וספורט - אלא בעיקר לשרוד. ולשרוד משמעותו לא להפגין רגשות. רגשות הם חולשה, וכשאתה חלש - אתה טרף קל. גם ככה קשה לדמיין טרף קל יותר מילד בודד בארץ זרה.
"הילדים שנשלחו לשם חשבו שזה עונש מההורים על ההתנהגות שלהם. גם אני חשבתי ככה בהתחלה", מספר הנרי זימנד.
"למדתי מהבוקר עד הלילה, מאור עד החשיכה", מספר עו"ד כספי. "היה לי קשה מאוד להסתגל לאורחות החיים של פנימייה דתית של נערים בלבד. הייתי מנותק מבית אוהב, וגם בחופשות לא נסעתי לארץ, כי ניצלתי את הזמן ללימודים ולהדבקת הפער, בעוד שתלמידים אחרים חזרו לבתיהם. במובן זה הרגשתי בדידות. אבל הצלחתי לסיים את הלימודים בהצטיינות תוך שנתיים".
* הכסף מהבית שיחק תפקיד ביומיום?
"למרות שרוב התלמידים הגיעו מבתים עם כסף, אסור היה לנו להוציא כספים נוספים, כדי לשמור על שוויון בין כולם. כל אחד מהתלמידים קיבל הקצבה שבועית של 2.5 שילינג. עם הכסף הזה יכולנו בקושי לקנות חבילת שוקולד של קדבורי, שנחשבה אז לפינוק גדול, בחנות קטנה שהיתה בפנימייה".
* איזה זיכרון חיובי יש לך מהמקום?
"במובן מסוים הייתי מודל לחיקוי עבור התלמידים האחרים, כי היה לי הכבוד לשחק שח נגד נבחרת איטון, בית-הספר היוקרתי ביותר באנגליה. היינו חמישייה מכרמל קולג' נגד חמישייה מאיטון, והיחיד שניצח מבין תלמידינו הייתי אני, וזכיתי לאהדה גדולה בבית-הספר".
* מה מהחינוך שם הפך אותך למי שאתה היום?
"החינוך הספרטני חישל אותי. אגב, בית-הספר גבל בכפר קטן, ובאחד הימים ראיתי על הגדר של בית את המילים 'Dirty Jews Go Home'. זה זיעזע אותי, והגעתי למסקנה כבר אז שאין לנו באמת בית אחר פרט לישראל".
"לא להראות חולשה"
לא לחינם, כשאני משוחחת עם אחד מבוגרי הפנימייה שגר היום בשווייץ, הוא לא ממהר להפליג בזיכרונות מהימים שבהם למד שם, למרות שחלפו כבר קרוב ל-40 שנה. הוא גם לא מסכים שאחשוף את שמו. כשהוא מדבר על השנים בכרמל קולג', קולו הופך ללחישה רפה. לרגע נדמה לי שאני משוחחת עם ילד בן 10 ולא עם איש עסקים בינלאומי.
אין לטעות: לא מדובר בעלה נידף, אלא במי שבהינף חתימה מעביר מיליונים מכאן לשם, סוגר עסקאות כשהוא מדלג בין ז'נבה לפריז ולרומא, דמות צוהלת במפגשים חברתיים, מספר בדיחות, משפריץ כריזמה. פתאום כל זה נעלם, והוא משתתק.
"היה לי מאוד קשה שם", הוא מספר. "שלחו אותי ללמוד בכרמל כי אבי קיבל חינוך אנגלי בפנימייה וחשב שזה יהיה הדבר הטוב ביותר עבורי. גדלתי באיטליה, והיות שהגעתי לכרמל קולג' אחרי מלחמת העולם השנייה, צחקו עליי והקניטו אותי על כך שאיטליה הפסידה לאנגליה במלחמה. זה היה קשה מאוד".
* יש לך איזושהי חוויה טובה מהמקום?
"כן, זה שהשתחררתי 6 חודשים לפני הזמן".
* מה היה כל-כך גרוע שם?
"זה היה כמו 'המעגל הראשון' של סולז'ניצין (רומן אוטוביוגרפי שחשף את הזוועות במחנות העבודה של סטאלין, ח"ב). המקום היה כלא של המחשבה והגוף. חיינו במשך שנים עם אותם אנשים כל יום. לא הלכנו הביתה בסוף היום, ויצאנו רק בחופשות. לימדו אותנו לחשוב אותו דבר. קונפורמיות היתה שם המשחק. לא היה מקום ליצירתיות או למחשבה עצמאית, כי המשמעות של זה היתה ללכת נגד הממסד. וזה לא משהו שעודדו שם, בלשון המעטה".
* מבחינת התנאים, נראה שהמקום היה די מרשים.
"כך זה נראה, אבל למעשה היינו שם אסירים עם זכויות, כלואים במקום מאוד יפה. היו שם הרבה דברים בעייתיים, כמו האוכל, שהיה דוחה. לפעמים לא היינו אוכלים במשך יומיים, כי זה היה כל-כך דוחה. לני רקנאטי באופן קבוע היה בורח בלילה מהפנימייה ללונדון, וקונה לנו פרייד צ'יקן. היינו יושבים כולנו בחדר, מחכים שיגיע כבר עם האוכל, ואז היינו מסתערים עליו. אלה היו רגעים של שמחה.
"אני זוכר שכאשר נפטר אביו של אחד התלמידים כולנו ידענו מזה, אבל משום מה בבית-הספר החליטו לא לספר לו באותו יום אלא רק למחרת. זו היתה ממש התעללות. כולנו ידענו שאבא שלו מת, חוץ ממנו".
* ניסית למרוד פעם? לבקש מהוריך לצאת משם ולחזור הביתה?
"תמיד. אבל זה לא עזר. בשורה התחתונה, החיים שם היו מאוד דומים לסרט הבריטי 'IF' (סרט המתאר תלמידים בפנימייה שחווים מסכת התעללויות מצד המורים, ובסופו של דבר מתקוממים, יורים במורים והורגים אותם, ח"ב) - אבל יותר גרוע".
כרמל קולג' נסגר ב-1997 בשל קשיים כלכליים. מנהלים התחלפו, רמת הלימודים ירדה, והמוניטין שלו כ"איטון היהודי" נפגע. למרות שבשלב מסוים פתח בית-הספר את שעריו גם לבנות, הוא איבד את הנכס המוביל שלו, היוקרה, והסגירה היתה בלתי נמנעת.
עד היום לא נמצא תחליף לכרמל קולג' ברחבי העולם, ואם תשאלו חלק ניכר מבוגריו - טוב שכך.