כלכלה איננה מדע, בוודאי לא מדע מדויק. כמות המשתנים המשפיעים עליה והאלמנטים הפסיכולוגיסטיים שמהם היא מושפעת, מחייבים את העוסקים בה במידות של צניעות וספקנות. יתר על-כן, קריסת השווקים והשלכותיה, שוועתם של מוסדות פיננסיים לחילוץ והקריאות להידוק רגולטיבי, לימדונו שהניסיון לדה-פוליטיזציה של השיח הכלכלי - מופרך.
מדיניות כלכלית אינה רק פועל יוצא של אילוצים כלכליים, היא קודם כול ביטוי להשקפת עולם ולסדר עדיפות פוליטי של השלטון. תקציב המדינה הוא הכלי המרכזי שבאמצעותו משתקפת ומתממשת הפרוגרמה הכלכלית השלטונית.
התמורות המופלגות שהתרחשו בכלכלה העולמית בעשורים האחרונים ובמרכזן הגלובליזציה, עליית משקלם של השווקים הפיננסיים וההגמוניה של תפיסת השוק, יצרו מציאות מתעתעת שלפיה הכלכלה המריאה לספירה משל עצמה, תוך הדחת הפוליטיקה, ולא כן.
הכלכלה - חופשית ככל שתהיה - מוסיפה להיות נגזרת של המדיניות הפוליטית, וההכרעות נותרו ביסודן ערכיות. מכאן חשיבותו של הדיון הציבורי על תקציב המדינה ויעדי הממשלה ומשמעותם, דיון שאותו הממשלה חפצה לחסוך, והראיה, התקציבים הדו-שנתיים שהיא יזמה שנועדו לנטרל את הכנסת מבקרה, מפיקוח ומשיח ביקורתי.
כאשר ראש הממשלה ושר האוצר הופכים את הפחתת המסים הישירים לעיקרון מקודש, ראוי לראות את התמונה הבינלאומית בהקשר זה, בפרט עם הצטרפותנו למדינות ה-OECD, ובנוסף יש להבין את השלכות המהלך.
במועדון המדינות המפותחות אמנם חברות מדינות כמו יון, וספרד, שבהן נטל המס נמוך משלנו, אולם יש גם את שוודיה ודנמרק שבהן שיעור המס גבוה. ככלל, ישראל מתחת לממוצע בשיעורי המסים הישירים ובתשלומי המעסיקים לביטוח הלאומי.
מצד שני, בפערים חברתיים אנחנו מעל הממוצע של מדינות OECD. רק סומא יתקשה להבחין בקשר ההדוק בין שיעורי מס פוחתים למערכות רווחה מתפוררות. זאת ועוד: מדינות בעלות שיעור מיסוי גבוה יחסית, מתאפיינות לרוב באיתנות כלכלית, צמיחה, מערכות בריאות, רווחה ובהשכלה נאותות. אין בהן עבודה זולה, ואם וכאשר ייקלעו למשבר, יש להן ממה לקצץ. אבל אצלנו הממשלה הולכת על מתכונת אנורקטית קשה: הן הורדת מסים והן קיצוץ תקציבי. בקרב האורתודוקסיה הניאו-ליברלית הקשוחה, הרצפט הזה טוב ונחוץ הן לימי גאות והן לשפל.
את המחיר של הפיכת הורדת יעד הגירעון והפחתת שיעורי המס ליעדים מקודשים, משלמות השכבות המוחלשות בסל שירותים חברתיים שמתרוקן בהתמדה. מענקי האיזון שקוצצו בברוטליות הן דוגמה אחת למחיר מדיניות זו, כי מענקי האיזון הם תקציבים שאמורים לסגור את הפער בין מה שביכולתה של העירייה לגבות לבין סל צרכים מינימליים שהיא מחויבת להעניק לתושביה.
וראו זה פלא, דווקא כשהגירעון קטן - המענקים הללו הולכים ומתכווצים. הרחבות תקציביות והגדלות גירעון לפרקים, תוך צביעת הכסף ושימוש ייעודי בו, הם לפעמים כורח בל יגונה לחברה שרבים בתוכה אינם רואים שכר מחייה לעמלם וכיסי העוני בה מתרחבים.
לכשתסתיים צהלת הצטרפותנו למועדון המדינות המפותחות, כדאי שיימצא גם מקום למחקר השוואתי ולדיון ציבורי שאותם נשזור לתוך הדיונים על תקציב המדינה. או אז, גרף אחר גרף, יתחוור כי משורה ארוכה של פרמטרים - פערים ברמות שכר, פערים בהישגים בחינוך, פערים בין מרכז לפריפריה, קצבאות האבטלה והבטחת ההכנסה הנמוכות, תקציבי הבריאות, החינוך והרווחה המצומצמים - עלול להתעורר החשש שהתקבלנו למועדון לא לנו.
הכותב הוא יו"ר מרצ וחבר ועדת הכספים של הכנסת