א.
לא מעט קוראים כתבו לי מכתבים נזעמים בשבועות האחרונים: איך אני, שמאלן עוכר ישראל שונא עצמו וכו', מעז לטעון שיש לנו מדינה על הפנים - בעוד שהמדינה שלנו היא יופי של מקום, חברת מופת, אור לגויים וכיוצא באלה.
קראתי את כל המכתבים האלה לעומק - ואני מדבר על כל הסנטימטר וחצי, כן? לא כולל נאצות - ולא ממש השתכנעתי, זאת האמת. אולי זה רק בגלל שאני כזה דוגמטי ומקובע.
אבל אתם יודעים מה - נפקחו לי העיניים. קראתי עיתונים, הסתכלתי על המציאות, והבנתי שאכן טעיתי כל הזמן ושיש לנו אחלה מדינה, יופי של מקום, חברת מופת, אור לגויים וכיוצא באלה.
וזה עוד בלי לדבר על הצבא הכי מוסרי בעולם. ואם לא הכי מוסרי, הרי בטח הצבא שרוקד הכי יפה. ודאי ראיתם את הקטע ב-YouTube. אם לא ראיתם, חפשו. חיילים מפלחו"ד 50 של הנח"ל רוקדים את השיר מ"ארץ נהדרת" באמצע הקסבה של חברון במהלך סיור.
דובר צה"ל הכחיש אוטומטית, כדרכו, שאלה חיילים, שזה הפלחו"ד, שזו הקסבה, שזה השיר, שיש כיבוש, שחודש יולי, שכדור-הארץ עגול. מכאן אני למד שהכול אמת.
אז יש לנו יופי של צבא שעושה קטעים בונבוניירה. האמת, עדיף בהרבה על גרפיטי של "מוות לערבים" שריססו חיילים במלחמה האחרונה - שבכלל לא היתה מלחמה, רק מבצע עם שם יפה.
הלאה.
ב.
מה עוד היה לנו השבוע? קראתי שאייל עופר קנה את הדירה הכי יקרה בישראל. פנטהאוז בתל-אביב, מול הים, שתי קומות, 115 מיליון שקל. חוזר שנית: דירה במאה וחמישה עשר מיליון שקל. פלחו"ד, פלחו"ד, האם שומע. עבור. צאו במחול. רות. סוף.
עיני לא צרה באייל עופר, מה פתאום, מצדי שיקנה עוד דירות פאר - בהרצליה-פיתוח, בלונדון, בניו-יורק. מצדי שכל הדירות האלה יעמדו ריקות רוב השנה, מה 'כפת לי. אה, באוזנייה לוחשים לי שהוא כבר עשה את זה. יופי לו.
מה הבעיה עם אייל עופר? שום בעיה. להפך. בקנייה הזו שלו הוכיח לנו עופר שמי שעובד קשה מצליח. שאם תאמין בעצמך תגיע רחוק. שאם תקום מוקדם ולא תקטר - השמיים הם הגבול.
הוא גם לימד אותנו, עופר זה, שהכי חשוב זה להיות אמיתי, שלא צריך כל הזמן לחשוב "מה יגידו" או איך זה ייראה או מה יחשבו כל הקנאים. צריך ללכת בדרך שלך ולא לוותר, גם אם זה אומר לנקר את העיניים של כל העם במזלג מזהב.
וזה לא הכול, את הפנטהאוז שלו הוא רכש בבניין שמקימה חברת עופר נכסים. עכשיו, כשאנחנו יודעים שהכסף נשאר במשפחה, אנחנו באמת יכולים להיות רגועים. כי משפחה זה חשוב. אם תרצו ללמוד עוד על ערכי המשפחה של מדינת ישראל, קפצו לסעיף ד'.
וחבל שכל העניים האלה לא למדו את שני הלקחים שניסה ללמד אותנו עופר. אחר-כך שלא יבכו לנו, כן?
אני כבר יכול לשמוע את הקולות של כל הצדקנים: למה עופר לא תרם את הכסף, למה היה חייב ללכת על הכי גדול, הכי יקר. זה כמו לבוא בטענות לנשר על זה שהוא עף גבוה.
מה אתם רוצים מהבן אדם? הוא אחראי על הפערים? למה שלא תאשימו את העניים בפערים? בינינו, הרי הם אלה שיוצרים אותם. הם אלה שגוררים את הסטטיסטיקה כלפי מטה. מי אמר להם להיות כל-כך מסכנים וחסרי כול? מי אמר להם להיוולד בכלל?
תאמינו לי, קוראות וקוראים יקרים, אני קורא את כל מדורי הכלכלה מהעמוד הראשון עד האחרון כבר שנים ברצף, וזה מה שלמדתי: העניים הורסים את המשק. הורסים, פשוט ככה. הם לא טובים להשקעות, הם לא עוזרים לצריכה, הם לא תורמים, הם רק רוצים, הם רק בוכים. כל מה שנותנים להם לא טוב. אם לא אנשים כמו אייל עופר לא היינו מגיעים לשומקום, תשאלו את מי שאתם רוצים.
הלאה.
ג.
אפרופו עניים. ראש הממשלה ושר האוצר השקיעו השבוע מאמצים אדירים למנוע את העלאת שכר המינימום מ-3,850 ל-4,600 שקל, והצליחו. כל הכבוד!
בכלל, היה שבוע מאוד אמיץ של השניים האלה, שבוע של מנהיגות ללא חת. לא, הם לא ייכנעו לשום לחץ, מה פתאום. אלה, יש להם קווים אדומים. איפה עוברים הקווים האדומים האלה אם לא על גופם של האנשים הכי עניים וחלשים ועצובים במדינה.
שטייניץ מוכיח אומץ-לב מול משפחת שליט. נראה אותו מוכיח רבע מאומץ-הלב הזה מול משפחות אחרות במשק. שיילך לעשות ביקורי בית אצל דנקנר, אולי גם יתכופף ויעשה פאנלים. על אומץ-לבו של נתניהו נאמר כבר הכול. נדמה שמעולם לא נאמר הרבה כל-כך על מעט כל-כך.
השניים האלה שותקים כמו דגים באקווריום של אייל עופר בכל פעם שאנחנו, אזרחים ותו לא, נדפקים, אבל נלחמים כאריות על זכויותיהם של העשירים והחזקים. הבכירים בתעשיית הסלולר מסובבים אותם על האצבע הקטנה, הטייקונים של הגז מפרפרים אותם, הבנקאים עושים מהם צחוק, והתעשיינים עושים להם בית-ספר.
וזה עוד בלי לדבר על השרים הבכירים האחרים בממשלה: ברק, ליברמן, ישי. מתי קם אחד מהם ועשה משהו למען אחד מכם? תנו לי דוגמה אחת. אחת.
אין. אחלה מדינה שבעולם יש לנו. חברת מופת, אור לגויים, יופי של מקום.
הלאה.
ד.
אלי ישי יגרש ילדים של עובדים זרים, כל עוד הם מתחת לגיל 5 או משהו כזה. כל הכבוד לו. איזה גבר זה אלי ישי. אותו כלום לא יזיז מעמדתו, שום ועדה ושום נעליים. גם לא העובדה שמדובר בהתעמרות לשמה. הוא ישמור לנו על הרוב היהודי.
אבל אתם יודעים מה, בואו נעזוב רגע את הילדים. ילדים זה קל. הם חמודים, יש להם חיוך שובה-לב, עיניים עצובות, והם הכי רוצים להיות בצבא. עם ילדים נעים להיות צודק. אני עצמי השתתפתי באחד משירי ה"אל תגרשו אותנו" האלה, והרגשתי בכלל לא רע עם עצמי. עיתונאים ופובליציסטים רבים בינם לבין עצמם מי יביא את התיאור הכי קורע-לב של ילד או ילדה לפני גירוש.
אבל זה לא העוול האמיתי. זה לא הרוע האמיתי. הרוע האמיתי, המחריד, הוא שלפי הנוהל של משרד הפנים, בראשות ישי, לעובד זר או לעובדת זרה שהגיעו לישראל אסור להתחתן ולהביא ילדים לעולם.
עוד פעם: למי שבא לישראל לעבוד אסור להתחתן ולהביא ילדים לעולם. זה החוק. מי שמתחתן או מוליד - יגורש. שהרי אם לצטט את דוברת רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, סבין חדד: "הקמת תא משפחתי עם עובד זר אחר אינה עולה בקנה אחד עם מטרת ההגעה".
איך אפשר להוציא מילים כאלה מהפה, גברת חדד? איך את מסוגלת, גברתי? מאיפה האטימות? אפשר לחשוב שאת אייל עופר או ראש הממשלה או משהו.
כל אחד מאיתנו, בהיותו אדם, זכאי לפגוש אדם אחר ולהתאהב בו ולהתחתן איתו ולהקים איתו משפחה. זוהי זכותנו הבסיסית. כולם נזעקים על גירוש הילדים, עניין מזעזע כשלעצמו, אבל על הצעד הקודם - זה שאוסר על הוריהם להביא אותם לעולם, לעזאזל - אף אחד לא מדבר.
אז אור לגויים או לא אור לגויים?
הלאה.
ה.
אז כן, אחלה מדינה, חברת מופת וכל זה: זה קונה פנטהאוז ב-115 מיליון שקל, ולאלה לא מאשרים העלאה של כמה מאות שקלים; מנהיגים מטעם עצמם מלקקים את הישבנים של החזקים בחברה, ומתעלמים לגמרי מזעקתם של החלשים והדפוקים, ולפעמים עוד יותר מכך - צוחקים להם בפנים; חיילים יוצאים בריקוד עליז בקסבה של חברון, ו-4 אנשים מתים בתאונות דרכים ביום אחד (שלישי).
אז כן, קוראים יקרים. כל הזמן הזה אתם צדקתם, ואני טעיתי. סליחה ומחילה וניפגש בחנוכת הבית של אייל עופר. תביאו אתכם כמה עניים, או ילדי עובדים זרים. כשהמסיבה תתחמם נזרוק אותם לג'קוזי ונצחק צחוק גדול. חה! חה! חה!
הלאה.
