"אחד הרגעים שלעולם לא אשכח הוא הרגע שבו החלטתי להיות סנגורית", מספרת ל"גלובס" עו"ד ענבל רובינשטיין, ראש הסנגוריה הציבורית הארצית. "הייתי סטודנטית למשפטים בשנה א' באוניברסיטה העברית בירושלים. במוצאי שבת אחת בדרכי חזרה לירושלים באוטובוס מהקיבוץ, האוטובוס נסע לבד על הכביש, לא היו מכוניות, היה חשוך ושקט. ב-22:00 בלילה החל הצפצוף של החדשות. כולם ישנו, ובזמן שהנהג האזין לחדשות, התעוררתי ושמעתי אותן.
"סיפרו שם על ילד בן 14 בעין-כרם, שלקח רובה שאחותו הביאה מהצבא ובלי שום סיבה נראית לעין הרג את אביו ואת אמו ואת שתי אחיותיו הגדולות. נאמר שם כי המשטרה הגיעה לבית, ועכשיו הוא במעצר.
"כשסיפרו את זה, פתאום כל האוטובוס התעורר והתחיל לרחוש. השיחות מסביבי היו על כמה זה נורא, ומה צריך לעשות לילד הזה. אני שתקתי. ההרגשה היחידה שהציפה אותי היתה רחמים איומים. הקיבה שלי התכווצה מרוב רחמים על הילד, כי היה לי ברור שאף ילד לא הולך והורג את המשפחה שלו סתם ככה.
"על-פי איך שאנשים דיברו, איש לא היה עסוק בשאלה מה קורה עם הילד. כולם היו עסוקים ב'איזו זוועה זאת', ואפילו נשמעו דברים כמו 'על דבר כזה צריך עונש מוות' ועוד כל מיני אמירות.
"לי כאב על הילד. דמיינתי איך הוא יושב מצונף על איזה רצפת בטון בחדר מעצר, וההורים שלו אינם שם כדי לעזור לו. נורא רציתי ללכת לעזור לו.
"באותו רגע אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות. לא ידעתי ש-30 שנה אחר-כך אהיה אחראית לטפל ב-80%-90% מהקטינים שמסתבכים במשפטים פליליים בישראל בתפקידי כסנגורית הציבורית הראשית".
ביוגרפיה
"התמחיתי אצל נירה לידסקי ז"ל, שהיתה מהסנגוריות המובילות בתל אביב, טרם מינויה לשופטת", מספרת רובינשטיין. "עבד אצלה אז עורך דין צעיר, מוקי לנדמן, שהיום מכהן כשופט בבית משפט השלום בתל-אביב.
"אחרי שקיבלתי את הרישיון, נירה אמרה לי שאם אני רוצה להיות סנגורית כדי ללמוד מה קורה בצד שכנגד - 'לכי תהיי שנה-שנתיים תובעת משטרתית'. אז פניתי לתביעות והתקבלתי, אך כשבאתי להתחיל את הליכי הגיוס התברר שאני בהריון, ובמשטרה אמרו לי שהם נורא מצטערים אבל הם לא יכולים לקבל לעבודה נשים בהריון.
"עד היום אני מודה למשטרה על כללי הגיוס שהיו להם אז. בלית ברירה פתחתי משרד פרטי ועבדתי כסנגורית. במקביל לעבודה במשרד עבדתי בהתנדבות בקליניקה לסיוע משפטי באוניברסיטת תל-אביב, שם פגשתי את פרופ' קנת מן, שהקים את הסנגוריה הציבורית.
"ב-3 השנים שעבדתי עם מן נכבשתי בקסם של הסיוע משפטי. לאחר שמן ביקש ממני להיות מעורבת בענייני הסנגוריה, נבחרתי ביוני 1996 להיות הסנגורית המחוזית הראשונה. סגרתי את משרדי הפרטי לאחר 8 שנות עבודה, והקמתי את המחוז הראשון והגדול ביותר בסנגוריה, מחוז תל-אביב ומרכז. עם תום השנה השביעית בתפקיד, מן פרש מתפקידו כראש הסנגוריה, ואני מוניתי להיות הסנגורית הארצית".
דילמות מוסריות
"אין לי דילמות מוסריות", אומרת רובינשטיין. "דילמות כאלה הן דבר שקיים אצל אנשים שמסתכלים על המקצוע ועל תפקיד הסנגור מבחוץ. כולנו אנשים מחונכים ומוסריים וחושבים שעל רוע צריך להעניש, אבל כשאתה מתחיל לגעת בעניין עצמו ולהכיר את האנשים, מתברר שהרוע והטוב הם לא דברים מוחלטים. הטרגדיה היא אף פעם לא רק של משפחת הקורבן - היא תמיד גם של משפחת הנאשם.
"יש עוד שני דברים שמפרנסים די טוב את הלהט שלי, ושל סנגורים בכלל, בהגנה על נאשמים. הראשון, שכל אחד מאיתנו חש תחושת סיפוק כשהוא עוזר לאנשים. אתה פוגש באנשים שהם במצב משברי נורא קשה, לא משנה אם זה באשמתם או לא ואיך הם הגיעו לזה, ואתה המלאך המושיע. זה סוג של סיפוק גדול.
"הדבר השני שמזין את הסנגור הוא תחושת הדון-קישוטיות. התחושה שאתה היחיד, האיש הבודד, שנלחם נגד מערכות רבות-עוצמה, בהן המשטרה והפרקליטות".
כוחו של השלטון
"ישנם שני סוגים של אנשים בעולם. כאלה שהפחד המרכזי שלהם הוא מה יעשו להם אנשים אחרים, ישדדו אותם, ירצחו אותם וכדומה; וכאלה שהפחד המרכזי שלהם הוא פחד מפני השלטון, מה הוא יכול לעשות להם, לקחת זכויות, להאזין לטלפון ועוד. אני שייכת לסוג השני", אומרת רובינשטיין.
לדבריה, "הרטוריקה של המלחמה בפשיעה גורמת לרוב הציבור להימנות עם הסוג הראשון. פתאום סתם אנשים שגרים בצפון תל-אביב, לא בשכונת פשע בלוד, אנשים שגרים אתי באותה שכונה, אומרים שהם מרגישים לא בטוחים להסתובב ברחובות. על מה הם מדברים? אני חוזרת ב-2:00 בלילה ומעולם לא עלה בדעתי שאם אצא מהאוטו, מישהו יתנפל עליי. אני מרגישה בטוחה לחלוטין.
"הבעיה היא שמפחידים אותנו כל הזמן. זה סוג של רטוריקה שמזינה את עצמה, התלהמות שנועדה להפחיד אותנו וליצור בנו סוג של פאניקה, כי אם לא נהיה בפאניקה - אז לא נבין שצריך להחמיר את הענישה, וצריך לתת עוד ועוד כלים בידי רשויות אכיפת החוק לפלוש לתוך החיים שלנו.
"עכשיו התפרסם בדו"ח מבקר המדינה נתון מטריד על האזנות סתר, שאומר שהיו 270 אלף האזנות. מה זה הטירוף הזה? זה מספר מזעזע. למה צריך להאזין לנו בטלפון כל-כך הרבה? אז אותי, גם בשנים שאני בשירות המדינה, מפחיד הכוח של השלטון. לא בטוח שכל האזרחים מבינים איזה כוח עצום יש לשלטון. החקיקה בישראל הולכת יותר ויותר לקראת העצמת הכוח שלו.
"ההשפעה של זה על המשפטים הפליליים היא קטסטרופלית. יש שימוש מופרז ומיותר במעצרים, ושימוש מופרז בתרגילים בחקירה שפוגעים בזכויות הנאשם ובזכות הפרטיות בפרט. נאשמים וחשודים הם בני אדם, ומדי יום מכרסמים עוד ועוד בזכויות שלהם ושל כולנו. אף אחד לא מבין את זה".
הליך הוגן?
"יש היום בעיה קשה עם הרצון של בית המשפט לנהל משפטים", טוענת רובינשטיין. "חלק גדול מהשופטים מפנים את רוב האנרגיה שלהם לסגור תיקים, ומהר. הרוח הכללית שנושבת במערכת, וחייבים לעצור אותה, היא הרוח של היעילות.
"הזמן השיפוטי היקר הוא מטבע הלשון השחוק ביותר בבתי המשפט. שופטים לא רוצים לשמוע טיעונים משפטיים ארוכים ומבוססים ולא לקבל חומרים כתובים. הם קוטעים לך את החקירה הנגדית באמצע, לוחצים על הצדדים להגיע להסדרים כדי שהם לא יצטרכו לכתוב פסקי דין, וקובעים מועדים בלתי סבירים לדיון מהיום למחר, כך שסנגור לא יכול להכין את התיק שלו.
"שופטים כופים על סנגור להתחיל הוכחות שבועיים אחרי שהוגש כתב אישום, על אף שאין שום סיכוי שיכין הגנה סבירה בזמן הזה. מי שמעז להמרות את פי השופטים או למרוד מקבל יחס לא הולם.
"הרצון להגיע לחקר האמת ולנקוט הליך הוגן, נסוג מפני ההבנה שהשופט נמדד לפי היעילות שלו, וזה פוגע בזכויות נאשמים בצורה חמורה".
עתיד
"בעוד כשנה, ב-2 ביולי 2011 כבר לא אהיה בתפקידי", אומרת רובינשטיין. "מוניתי לתפקיד הסנגורית הציבורית הארצית לפני 8 שנים, וכשאני אעזוב את התפקיד אין לי שמץ של מושג מה אני רוצה לעשות. אני לא ממש יכולה לחזור לפרקטיקה פרטית אחרי התפקיד הזה".
* הראיון המלא עם עו"ד ענבל רובינשטיין - במהדורה המודפסת של "גלובס הערב".